כתב סופר גיטין חולין נו

בכלל זביחה וכן מבואר באחרונים עיי', ומעתה י"ל דגם דר"ל דס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף, מ"מ כיון דשחט סימן א' דהוי שחיטה בעוף הוי זביחה ושפיר סובר דריאה כמאן דמנחא בדקולא דמי', אלא דלמ"ד אין שחיטה לעוף בסימן א' רק בושט א"כ שוחט בקנה ליכא זביחה דלא מצינו כה"ג בשום מקום דמקרי זביחה וע"כ טעמא דר"ל משום דאין טריפות לחצי חיות, והא"ש די"ל דר"ז סובר דאין שחיטה רק בושט בעוף והוכיח דע"כ ר"ל טעמו משום אין טריפות לחצי חיות, ורבא י"ל סובר כהלכתא לא מוכח כלום די"ל שפיר משום כמנחא בדקולא דמי', אלא דלפמ"ש דזה תלי' ברב יוסף לעיל כ"ט ע"ב ורבא נראה דפליג עליו א"כ איך אמר רבא כאן לר"ל דכמנחא בדקולא דמי', ולגירסת ראשונים כאן רבה במקום רבא עיי' רשב"א ודעימי' א"ש עיי', והא"ש בין לרבה בין לר"ז דנקט ר"ל דינו בשחט הקנה דלר"ז נקט כך דלא נימא טעמו משום כמנחא בדקולי', לכן נקט קנה דמוכיח משום אין טריפות לחצי חיות, ולרבה א"ש די"ל רבותא אשמעינן אפי' בשחט הקנה איכא שם שחיטה דגם בעוף מקרי זביחה המועלת כנ"ל וק"ל. דבעי ר"ז ניקבו בני מעים בין סימן לסימן מהו, צ"ל למה נקט ניקבו בני מעים והל"ל סתם דנעשה בו מעשה טריפה בין סימן לסימן מהו וצ"ע לכאורה. והי' נ"ל לחדש סברא לולי דמסתפינא, דפלוגתא דר"ז ורבה ביש טריפות בניקבו בני מעים ור"ז הדר בי' דיש טריפות היינו דווקא בשחט הקנה וניקבו בני מעים דכיון דחיות הבני מעים בושט, ואם שחט הושט לר"ל הבני מעים כדמנחא בדקולא דינקו מושט לחוד כמו הריאה מהקנה לחוד, וי"ל דבזה סובר אם שחט הקנה וניקבו הבני מעים דיש טריפות כיון דבני מעים חיותם תלוי רק בושט א"כ לאו חצי חיות דבני מעים נפסק רק מאיברי הבהמה דחיה משני סימנים קנה וושט וכיון ששחט חד סימן נפיק לחצי חיותא ולכן אם חתך צומת הגידין וכדומה מעשה טריפה לא תאסר דאין טריפות לחצי חיות כי כל אבר שנעשה בו מעשה טריפה כבר הוחלש ונפיק חצי חיות דידי', אבל בניקבו בני מעים הגם דשאר אברים נחלשו ונפק חצי חיות אבל הבני מעים לא וכיון שנעשה בהם נקב בעודם בתקפם וגבורתם מטרפה כל הבהמה כי מרגיש ביתר נקב באברים שלא נחלשו וא"ש דנקט ר"ז דווקא ניקבו בני מעים ובתחלה סבר גם בזה אין טריפות לחצי חיות ושוב הדר ואמר ניקבו בני מעים בין סימן יש טריפות אבל בשאר אברים לא חזר ואולי גם רבא מודה, כן הי' נ"ל נכון לולי שדבר חדש הוא אשר לא שערום אבותינו עיי'. דף ל"ג ע"א ש"מ מדר"ל אין מזמנין נכרי על ב"מ פי' רש"י ריאה עיי' מהרמ"ל שכתב דרש"י מלתא פסיקא נקט דמשום שאר בני מעים אם מתה מיד כשגמר השחיטה ליכא משום אמ"ה, אבל ריאה בוודאי משום אמה"ח איכא דכמנחא בדקולא קודם גמור השחיטה שעודה חי' עיי' בו ומסיק כי דוחק הוא, והאמת אתו דמה ראה רש"י לפרש כן כדי לאוקמי אפי' במתה מיד בסוף שחיטה ועל הרוב אין מתה מיד ברגע השחיטה, ונלפע"ד ע"פ שכתב הרשב"א בתורת הבית דמוכח דראב"י כר"ל ס"ל מדאמר אין מזמנים הנכרי וכו' ואי בשני סימנים בזה כ"ע מודים ולא צ"ל ש"מ מדר"ל עכ"ד, וצל"ע ועדיין מי ניחא איך אמר עדיין ש"מ מדר"ל כיון דאמר מזמנים ישראל ואין מזמני' נכרי והיינו באופן דשרי לישראל ולנכרי זה עצמו אסור, והיינו בשגמר השחיטה בשני סימני' וא"כ כ"ע מודים בזה דכמנחא בדקולא וא"כ איך תלה דין זה בדר"ל, ואין לו פתר אלא לומר דכוונת הרשב"א דראב"י אשמעי' באופן דמתה מיד בשגמר השחיטה וליכא ע"י גמר השחיטה משום מנחא בדקולא רק על הריאה ומשום שחיטת קנה וכר"ל כנ"ל עיי', והא"ש דהוכיח רש"י דבריאה איירי דאי בשאר בני מעים א"כ ע"כ דלא מתה מיד א"כ כ"ע מודים וע"כ במתה מיד ובריאה כנ"ל לבאר וליישב וק"ל. ועיי' לקמן פ"ח ע"א בפלוגתא דאמוראי אי פרכוס באמצע או בסוף דנראה מפירש רש"י שם דמאן דסובר באמצע סובר דאין צריך בהמה בשום פעם לחיות רק עד סוף שחיטה ועם גמר שחיטה אם מתה מותר, ורבא דסובר דצריך פרכוס בסוף שחיטה פי' רש"י דתהוי בה חיות אחר שחיטה ועיי' ש"ך סי' י"ז דהחליט לרש"י דצריכה שתחי' אחר שחיטה ואין זה דווקא במסוכנת דלענין חיות מה לי מסוכנת מה לי בריאה, דאם אינה צריכה לחיות אלא עד גמר שחיטה א"כ גם במסוכנת כן והי' סגי בפרכוס באמצע אלא דרבא ס"ל דצריכה לחיות כל בהמה עד מעט אחר השחיטה וממילא צריך סימן לזה עיי"ש היטב, וא"כ לרבא ליכא אופן דלא יהי' הבני מעים כמאן דמנחא