כתב סופר גיטין חולין נה

דע"כ אינה טריפה כלל רק נעשה נבילה מיד מחיים, ואין לומר כיון דאיכא פלוגתא דתנאי לקמן אי בהמה בחיי' לאברים עומדת א"כ י"ל דעכ"פ מתני' דהכא כמ"ד לאברים עומדת, זה ליתא דהא ר"י פסק כהך לשנא דפסק רמב"ם כוותי' דלאו לאברים עומדת, ואם סתם מתני' דלאברים עומדת איך פסק ר"י דלא כסתם מתני' וע"כ דמתני' ג"כ י"ל לאו לאברים עומדת ס"ל והיינו דלא נעשה טריפה כלל ומיד נעשה נבילה כנ"ל עיי' בכ"ז וק"ל. אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה וכו' ור"ז אמר מה לי בריאה מה לי בבני מעים, והנה לר"ז צ"ע למה נקט ניקבה ריאה ולא רבותא יותר אפי' בני מעים שניקבו, ונ"ל דר"ז נדחק כל כך דהי' קשה לי' קושי' הש"ס דר"ל אדר"ל וזה ל"ק רק אי אמרי' טעמו כמאן דמנחי' בדיקולא דמי', אבל לדידי' משום אין טריפות לחצי חיות ניחא וזה הכריחו לומר כן. ויש לעיי' דלעיל ר"פ השוחט דמייתי ברייתא שחט הושט ונשמטה הגרגרת דכשירה וכבר הבאתי דברי חידושי ר"ן דברייתא רבותא אשמעי' הגם דלא יצא חיותא מ"מ לא מזיק מה שנשמטה הגרגרת, וצ"ע לר"ז דאין טריפות לחצי חיות א"כ מאי רבותא בזה דכבר נגמר השחיטה הלא בבהמה אפי' בין סימן לסימן לא מיטרפה כיון דאזל לה חצי חיותא הגם שלא נגמר השחיטה מכ"ש בעוף דכבר גמר השחיטה, וי"ל וק"ל. והנה רש"י כתב דלכן נקט שחט הקנה וניקבה הריאה כיון דדרך לשחוט תחלה הקנה, והנה לר"י ג"כ צ"ל כן, ולפע"ד נראה דלרבותא נקט שחט הקנה, כשנבאר במאי דפליגו רבא ור"ז בטעמא דר"ל, ע"פ שראיתי בתורת הבית שכתב דפסקינן כר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמי' דהא ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וגם ר"ל ס"ל כן רק משמי' דלוי סבא אמר אין לשחיטה אלא לבסוף עכ"ד, וצריכים הסבר וכוונת דבריו נ"ל דוודאי סברא כמנחא בדקולא לא תלי' בישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דהא סברא זו תלי' אם הריאה יונקת רק מקנה או משני סימני' כמבואר במלחמות, אלא דאם אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ אם נאמר דריאה בשחיטת הקנה כמנחא בדקולא א"כ לעולם לא יהי' זביחה בריאה דכבר מונחת בפני עצמה קודם גמר שחיטה, או איפכא הבני מעים כששחט הושט תחלה, וקרא כתיב מפורש וזבחת שצריך זביחה להתיר ואיך תתיר הריאה בשחיטת הקנה תחלה או הבני מעים בשחיטת הושט תחלה, וע"כ מוכרח דסובר סברא דמנחא בדיקולא, אבל אי ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ליכא הוכחה נגד סברא זו וי"ל כר"ל, ועדיין צריך לבאר, דקשה לפמ"ש הרשב"א בתה"ב קודם לזה דאם נטל הריאה קודם גמר שחיטה דאסורה דלא אמרי' כמנחא בדיקולא רק לענין דלא מטריף בה אבל להכשיר לאכילה צריך שחיטת וושט, א"כ גם אם אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ א"ש דהא איכא וזבחת בריאה ג"כ בסימן שני כמו הבהמה עצמה דלא מתקיים בה וזבחת רק בסוף, וצ"ל דסובר הרשב"א דכיון דעיקר חיות הריאה נוטל הגם דצריך עוד סימן שני מ"מ לא מתקיים בה וזבחת עם סוף השחיטה כיון שעיקר' בסימן הראשון דלא מקרי זביחה משא"כ גוף הבהמה דיוכשר בשני כמו בראשון שפיר מתקיים וזבחת כצ"ל עיי'. והנה הרשב"א נדחק דר"ל ג"כ סובר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ולעיל משמי' דלוי אמר, ולפע"ד י"ל באפשר לפי דאמר ר"י לעיל כ"ט ע"ב דלכ"ע בשחט סימן א' בחוץ חייב אפי' בבהמה כיון דבעוף איכא סימן א' דמכשיר ועיי' רש"י ותוס' שם וי"ל דגם בחולין בבהמה אפי' סימן א' מקרי זביחה כיון דכנגדו בעוף בסימן א' הוי זביחה והא דאמר לעיל דכנגדו בחטאת עוף ולא אמר דבעוף חולין היינו משום דאיירי בקדשים ועיי' רשב"א שם אי חולין מקדשים ילפינן וכ"כ בחי' ר"ן דסובר קדשים מחולין לא ילפינן עיי"ש, וי"ל כמו דיליף בהמה מעוף בקדשים היינו דאיכא שם זביחה בסימן א' כיון דבעוף מקרי זה זביחה כן בבהמה, וכן י"ל בחולין ועיי' ש"מ ב"ק ע"ב דפלוגתא יש לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו היכי דקתני זביחה, ועיי' חי' ר"ן לקמן סוגי' דרבוצה דלכן רצה לחלק בתחלה בין סימן א' לחצי סימן לענין גמר מעשה כיון דבעוף הוי סימן א' גמר מעשה עיי"ש הרי כעין סברתינו, ומה דיש לעיי' מלקמן ל"ו דנראה מפורש דאי אין לשחיטה אלא לבסוף גם לאחר גמר סימן א' לא הוי שחיטה י"ל דאמוראי דמפרשי פלוגתא דרבי ור"ח דהכי כרב יוסף לעיל אלא כרבא דל"ל הכי ולרב יוסף צריך לפרש הפלוגתא דנתקנח הדם באמצע סימן והיינו ששחט ושט תחלה ונתקנח באמצע ושט דבנתקנח באמצע קנה גם למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה וכו' ליכא זה בכלל שחיטה דלא מטרף בי' ואינו בוודאי