כתב סופר גיטין חולין נב

דיש שיהוי בעוף דאוריי' כהנ"ל, אלא כיון דאליבא דרב איכא פלוגתא לעולם אי שחט שליש והגרים שליש כשר או לא ולכן הוצרך ר"ת לפרש דלכי עכ"פ י"ל רבי מדרבנן אמר, אבל למ"ד שחט שליש והגרים שליש כשר י"ל כהנ"ל ולכ"ע לר"א דצריך זאת י"ל דסובר דשחט והגרים שליש כשר ומיושב קושי' הגאון הנ"ל זצ"ל כנ"ל נכון וק"ל. דף ל"ב ע"א נשחטה בהמה אחרת עמה כתב תוס' לרבנן א"צ אותה רק שלא ישחוט פרה אחרת בכוונה דמשום מלאכה ליכא ומשום ולא אחרת איכא, ויש לעיי' לפ"ז אם סבר שאחרת ג"כ פ"א ושחט לשם זה א"כ משום מלאכה אחרת היינו שהסיח דעת כדפי' רש"י ליכא דהי' כוונתו תמיד למצוה זו כמ"ש תוס' ובאמת היא בהמה אחרת וליכא פסול משום מלאכה רק משום ולא אחרת א"כ א"צ לומר לרבנן דווקא אותה ולא חבירתה דאיכא אופן בששחט אחרת וסבר שפרה היא דליכא משום מלאכה כהנ"ל וקשה לפ"ז למה אשמעינן רבא חידש דין דאותה ולא אחרת לר"נ דווקא גם לרבנן הי' יוכל להשמיענו חידש דין זה באופן הנ"ל וצע"ק. ועל גוף קושי' תוס' יש ליישב עפמ"ש הרשב"א בפ"ק והזכיר הסברא ג"כ לעיל ל"א ע"א דעע"ג ומכווני' על השוחט הוי כוונה ומועלת הגם ששוחט בעצמו אינו מכווין ומהרמ"ל לעיל ל"א כתב נפלה סכין ועומד ומצפה ומכווין ג"כ הוי כוונה לולי שצריך כח גברא עיי"ש וא"כ י"ל באופן שהשוחט הפרה לא כיוון לבהמה אחרת רק אחר עומד ורואה ומכווין לבהמה אחרת וא"כ מטעם מלאכה לא פסולה הפרה דהא לא הסיח דעת השוחט שלא ידע, רק פסולה משום ולא אחרת כונו לר"נ וק"ל. אמרו במערבא משמי' דר"י ב"ח כדי שיגביהנה וירביצנה וכו' עיי' רא"ש, שתמה על הרמב"ם דפסק בעוף כדי בהמה דקה ובבהמה דקה לא פסק כדי בהמה גסה והלא כ"ש הוא והר"ן ג"כ למד ברי"ף כרמב"ם וג"כ קשה כהנ"ל, ונלפע"ד ליישב דעיקר יסודתם על ר"י ושמואל דאמרו אף בהמה לעוף ולכאורה י"ל לשיטת ר"ת דשהה במיעוט סימני' היינו במיעוט קמא ואי ליכא שיהוי במיעוט קמא אין שיהוי בעוף רק מדרבנן א"כ י"ל הא דהקילו בעוף כדי שחיטת בהמה היינו כיון דאין שיהוי בעוף מדינא כלל לכן לא גזרו יותר רק שיעור דיפסול ההפסק בבהמה ולא יותר וא"כ אין לנו לדון מזה בדקה דג"כ כשיעור גסה דלמא בעוף דווקא הקילו כמ"ש אלא בעוף פסקינן שפיר הגם דרבא מסופק אי יש שיהוי במיעוט סימנים מ"מ ממ"נ פסקי' בעוף כר"י ושמואל יהי' טעמם משום שאין שיהוי דאוריי בעוף או משום דשיעור שיהוי מדינא כך הוא, אבל בדקה לא נוכל להקל מהא דר"י ושמואל דאולי לטעמייהו דהלכתא אין שיהוי במיעוט בתרא וכל עיקר שיהוי רק משום לתא דבהמה, וא"ש הרי"ף די"ל מפרש הך איבעי' דשהה במיעוט סימני' כר"ת ולרמב"ם לפירש הטור י"ל ג"כ כנ"ל כן עיין בזה כי נכון הוא וק"ל. מתני' שחט את הושט ופסק את הגרגרת, או פסק את הגרגרת ושחט את הושט, עיי' בספר ראש יוסף שנתקשה הלא דרך לשחוט הקנה תחלה וכ"כ רש"י לקמן דלכן נקט ר"ל שחט הקנה, וא"כ למה במתני' נקט הדין ששחט הושט ופסק הגרגרת ולא נקט איפכא שחט הגרגרת כסדר השחיטה, ולא תירץ כלום על זה עיי' בו, ונלפע"ד ליישב ע"פ חדושי ר"ן לעיל כ"ח ע"א דמקשה הש"ס מברייתא שחט הושט ונשמטה הגרגרת היינו משום דרבותא דבריי' גם דעוד איכא חיות בעוף אחר ששחט סימן א' מ"מ לא מטרפה אח"כ, וא"כ ביותר הי' לאשמעינן ששחט הקנה ונשמט הושט דעדיין גם ר"נ לא יכחש דמיעוט חיות בקנה דמ"מ לא מפסל בפסיקות הושט אח"כ וע"כ דלא מועיל באמת שחיטה בקנה אלו דבריו עיי"ש, ואומר מעתה כי מתני' כאן נקט הכל בשחיטת הושט דאף שכבר יצא רוב ע"י שחיטת הושט מ"מ לא מועיל אם פסק הקנה קודם או אח"כ, ואי אשמעינן ששחט הקנה ה"א דווקא באופן זה שעיקר חיות נפק ע"י פסיקה וקנה לחוד לא יוכל לטהר קמ"ל אפי' בשחט כנ"ל וא"ש. ובדברים אלו מצאתי להסביר מה דצ"ע איך תירץ רבא לקמן אימא וכבר שחט הושט ור"א דחי היינו הך ואיך עבר רבא ע"ז דהיינו הך, ועיי' רשב"א שהוכיח דע"כ במתני' לא גרסי' ואח"כ דא"כ איך טעה רבא בזה וע"כ בבריי' הכי קתני, ולדעתי צ"ע ג"כ איך לא הי' קשה לי' היינו הך, וגם צ"ע מאחר דהקשה לרבא דהיינו הך ואין לך דחי' יותר מזה מה צריך להביא תו מבריי' דקתני ואח"כ, ולפמ"ש י"ל כ"ז די"ל דלפמ"ש דמתניתין אשמעינן הכל בשחט הושט הגם דעיקר חיות תלוי בושט, א"כ י"ל דרישא דמתני' שחט הושט ופסק הגרגרת לא כפי הבנה הפשוטה דאח"כ פסק הגרגרת אלא שבפעם אחד כששחט הושט פסק