כתב סופר גיטין חולין מג

לחלק בין דחרצנים לדשמרים רק בשמרים סובר ר"י נשאר תמיד מים בשמרים ושמרים הולכי' ומעורבי' במים וחייב במעשר, ואומר דרש"י סובר דלפ"ז אין לומר דר"י פליג דווקא בהחמיץ דהא לא תלי' בהחמיץ כלל דהא חרצנים סובר דגם בחומץ פטור רק טעמו משום ששמרים מעורבי' בו וא"כ אפי' בלא החמיץ נמי, וגם אין לדמות למתני' דידן שיהי' פירי כמובן, ולכן הוכיח רש"י דע"כ סוגי' דידן ל"ע כתירץ שני של הש"ס שם וסובר דר"י גם בחרצנים מחמיר ומחלק שפיר בין החמיץ דהכל תלוי' בזה, ולשון שני שם ע"כ צ"ל דסובר דמתני' כריב"נ דתלי' בחזותא כמ"ש רשב"א לר' אלעזר לקמן כנ"ל ליישב וק"ל. דף כ"ו ע"א אלא מתני' דקתני החמיץ וכו' שיטת רש"י דקושי' קאי בין אאין ניקח בכסף מעשר ובין אפסול דמקוה ועיי' חי' ר"ן שביאר פי' רש"י וצ"ל דמפרש תירץ הש"ס בששייר ממנו בכוס פי' בששייר מוכר זה בכוס למה מפרש תירץ הש"ס על מוכר היינו אאין נקח בכסף מעשר ולא אמקוה ג"כ כדמפרש הקושי' וצ"ע, ועיי' רשב"א שכתב דהקושי' מדקתני סתם אין נקח משמע דבוודאי לא יועיל מכירה ואם קידש אשה במעות אינה מקודשת עיין בו, וצ"ל הכא גם אם רק ספק הוא אינה מקודשת כיון דעכ"פ לא תוכל להנות מהמעות ולא שוה כלום מספק ולאו כלום יהיב לה, ועיי' באהע"ז ב"ש סי' כ"ח סקנ"ב מ"ש לענין אסורי דרבנן כיון שעכ"פ אסור להנו' לא כלום נתן לה ומכ"ש כאן שספק דאורייתא הוא דלאו כלום נתן לה וצל"ע. ושיטת תוס' דקושי' הש"ס לא קאי רק אמקוה דספק מים שאובים להכשיר, וצ"ל א"כ כדמתרץ הש"ס בששייר ממנו בכוס היינו לענין פסול דמקוה, אבל לענין שאין נקח בכסף מעשר אפי' בלא שייר וא"כ הי' יוכל במתני' לומר ויש שאין נקח בכסף מעשר ואין פוסל המקוה כגון בשלא שייר בכוס וכהנ"ל, וצ"ל דמזה לא איירי מתני' דלא איירי רק מעיקר הדין דצריך פירי לענין כסף מעשר וגם למקוה, אבל המסתעף לענין ספק וודאי הוא ענין אחר דספק דאוריי' תמיד בכ"מ להחמיר וספק דרבנן להקל ודין זה כלל בכל איסורי דרבנן ודאוריי' ומזה לא איירי מתני' כצ"ל וק"ל. ע"ב אמר רב יודא אמר רב זו דברי ר"מ וכו' ר"י אומר עד שירבה שחור על הלבן עיי' תוס' ב"ב קנ"ו ע"א ד"ה לאפוקי שכתב וצ"ע אם ר"י דווקא למיאון סובר כן או לכל מילי ועיי' מל"מ ריש פ"ב מהלכת אישות שתמה על דברי תוס' אלו מש"ס דכאן דאיך אמר לר"י יש מיאון במקום חליצה דאם ר"י לכל מילי סובר עד שירבה השחור על הלבן א"כ ממ"נ במקום שיש חליצה בשלא הרבה עדיין השחור וכו' עיי' בו, ועיי' בספר ראש יוסף שהאריך בזה כאן, והנלפע"ד דכוונת תוס' שם דוודאי מדינא דאוריי' ר"י לא פליג דלא צריך עד שירבה השחור רק במיאון סובר הם אמרו דבקדושין דרבנן תהי' לה דין קטנה עד שתרבה שחור וכו' רק תוס' מסופק במי שהביאה שתי שערות ומיאנה בקדושי' דקטנות דנותני' לה דין קטנה לענין מיאון כיון שלא הרבה שחור, ושוב אם קבלה קדושין ושוב נפלה לפני יבם והכל קודם שהרבה שחור אם נאמר כיון שכבר החזקנו ודנו אותה לקטנה בשערו' אלו שוב מחמירים גם לענין חליצה אצלה שלא יהי' נראה כסתירה בגוף אחד או לא די"ל דאין זה סתירה דלענין מיאון חכמים כך תיקנו שתמאן עד שתגדל כ"כ שירבה השחור ולענין חליצה וכדומה דנין באותה אשה בשערות אלו דין גדולה להקל אפי' ועיי' בלשון תוס' ב"ב שם ותמצא כי אין רחוק להעמיד כן בדברי תוס' והא"ש דקאמר הש"ס כאן דלר"י יש מיאון במקום חליצה היינו דיש מיאון עד שירבה השחור ובאחרת יש חליצה קודם שירבה השחור וא"ש וק"ל. ועיין עוד במל"מ שם שהקשה על דברי תוס' אלו מש"ס פ' בא סימן דקאמר דאם בעל משהביא' סימנים לכ"ע לא תוכל למאן, והקשה אם ר"י לכל מילי אמר א"כ גם בעל תמאן, וכתב דאין לומר דחיישינן שמא נשרו סימנים ובבעל דאיכא חשש דאוריי' לא תמאן א"כ לא צריך משהביא סימני' אפי' בליכא סימני' כלל איכא למיחש וע"כ דרצה לומר דבבעל בוודאי לא תמאן ולתוס' צ"ע עיי"ש, ולפע"ד נראה ליישב ע"פ שחידש הב"ש באהע"ז סי' קנ"ה ס"ק י"ט דגם דלא חיישי' להלכתא שמא תמצא איילונית דאזלי' בתר רוב דרוב לאו איילונית, אבל כשהגיע לשנים ולא הביא' סימני' יש לחוש שפיר שתמצא איילונית ולכן לא הבי' סימני' והקשה לפ"ז איך תמאן בשלא הביא' שערות דלמא תמצא איילונית וכתב כי צ"ל ע"כ בשלא בעל עיי' בו היטב, ואומר די"ל דסברת ב"ש דווקא בשלא הביא' שערו' כלל בשהגיע לשנים אז איכא רעותא לחוש שתמצא