כתב סופר גיטין חולין לט

להלכתא דפגימה דקה וכ"ש פוסלת איכא שפיר טעמא דרמב"ם דבפ"ע לא ירגיש אלו דבריו ז"ל וש"י, ולפע"ד נראה דרמב"ם סובר דעיקר הטעם שתקנו בדיקת חכם מפני כבודו של חכם, והשתא שכבר תקנו כן מי שאינו מראה סכינו לחכם אנו חושדי' אותו שרוצה להקל בשחיטה ולכן אינו מראה לו וחשוד הוא באותו ענין וכעין המבואר בשו"ע יו"ד סי' א' סעי' י"א אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא א' ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה ועיי' ש"ך משום דדמי לחשוד לאותו דבר, וכן נ"ל בזה עיי' וק"ל. ועוד נ"ל לומר דיש חילוק בשוחט ששוחט לאחרי' ליכא למחשדי' שלא ידקדק בפגימה ולא צריך להראות סכינו לחכם רק מפני כבודו, אבל בטבח שהוא השוחט ומוכר לעצמו יש בו חשד ובאמת צריך להיות כשר בישראל כמבואר, ואם אינו מראה סכין לחכם יש לחושדו, ונ"ל דר"י אמר מפני מה אמרו שצריך להראות סכינו היינו כל השוחטין אפי' בשוחט לאחרים ואמר מפני כבודו של חכם, והאי טבח דלא סר סכינו היינו כסתם טבח דבש"ס ששוחט ומוכר לעצמו בזה מנדין כדי שלא יבדוק בפ"ע ותהי' פגומה וישחט בה פעם אחרת כנ"ל וק"ל. ודע דיש חידוש ברמב"ם דנראה דלא הי' השוחט נותן סכינו לחכם לבדוק רק הוא הי' משחיז הסכין קמי חכם ובודקו לפניו עיי' בלשונו הזהב, ואפשר טעמא דאם בודק לפני חכם בודק בכוונה יתירה שחושש אולי יטול מידו ויבדוק וימצא פגומה ויפסול אותו, וי"ל דהא דאמרו להראות סכינו לחכם שיבדוק החכם זה מפני כבודו שלא יהי' כמורה הלכה בפניו אבל מה שצריך להשחיז בפני חכם הוא כדי שידקדק ביותר וכמ"ש הרמב"ם ויש לעיין. דף י"ט ע"א והלכתא כר"ח ב"א דקאי ר"נ כוותי', עיי' מהרש"א שהניח בצ"ע דכיון דכל העיד הלכתא היא למאי צ"ל דקאי ר"נ כוותי' ונ"ל דהי' מקום לומר דרחב"א אדרבנן קאי כקושי' הש"ס באמת ומתרץ העיד עליו מבעי' לי', ועכ"פ הי' מקום לומר דרחב"א על רבנן קאי אלא דר"נ ל"ל כן וסובר מכח דיוקא דהעיד עלי' דלכ"ע קאי, והיינו הלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי' היינו דהלכתא כרחב"א כמו שפירש אותו ר"נ דאכ"ע קאי כנ"ל וק"ל. דלמא ריב"י היא הקשה תוס' על דלא משני רובו של א' היינו וושט א' המיוחד, כבר נתקשה בספר ראש יוסף דעדיין מה יענה לסיפא דמתני' שחט רוב שני' בבהמה ונדחק מאוד עיי' בו ולפע"ד ליישב בשנבין תירץ תוס' ושמא רבנן דר"י ב"י פליגו אפי' בקנה, צריך הסבר דהא מקשה לדמות להא דרב אדא ב"א לקמן, ובמה נחלק לרבנן וי"ל דהראש יוסף נתקשה לשיטות ראשונים דסוברי' דרבנן לא פליגו לכ"ע דרוב סימנים כשר בשחיטה רק דסוברים אם הגרים בסוף קודם ששחט כל הסימן הגרמה פוסלת השחיטה, והקשה איך מקשה ממתני' דרובו של א' כמוהו הלא לענין הכשר שחיטה גם חכמים מודים, ונ"ל דיש לדייק לשון המתני' רובו של א' כמוהו לענין מאי אמר כמוהו ולא רובו של א' שחיטה כשירה כמו בסיפא דמתני' ונ"ל דרצה לאשמעינן כמו באם שחט כל הסימן בוודאי לא מזיק עוד שום דבר אם מגרים אח"כ לא תפסל השחיטה כן רובו של א' כמו אם שחט כל הסימן לגמרי דלא תפסל הגרמה ושפיר מקשה ממתני' כנ"ל, ואומר דגם תוס' מן השיטות דחכמים לענין הכשר שחיטה מודים דברוב רק בהגרמה סוברי' דפוסל כיון שלא שחט כל הסימן ולא הקשה רק מרישא דמתני' דקתני כמוהו כמ"ש ומסיפא בלא"ה ל"ק, ושפיר הקשה תוס' דגם מרישא ל"ק די"ל א' המיוחד הוושט וע"ז קתני כמוהו, ומיושב קושית הראש יוסף וא"ש, והא"ש דכתב תוס' ושמא לרבנן דריב"י פליגו בוושט כמו בקנה היינו דרב אדא לא מחלק רק לענין הכשר שחיטה בוושט דחיות תלוי בי' ביותר דניקב במשהו לכן רובו סגי משא"כ בקנה צריך כולו דברוב עדיין אין יוצא חיותו, אבל לרבנן דריב"י דלא איירו בהכשר שחיטה רק אחר הכשר שחיטה תהי' הגרמה פוסלת י"ל דאין לחלק אחר השחיטה דנפיק חיותו בין קנה לוושט וכיון שסוברי' כיון שלא נחתך כל הסימן דקנה גם דנפיק חיותא דהגרמה פוסלת כן בוושט כנ"ל לבאר נכון וק"ל. ע"ב מסתברא כמ"ד אף מחזיר, הקשה תוס' למה אמר מסתברא הלא קושי' חזקה היא ממתני', ותירץ תוס' דחוק דאם י"ל דמחזיר היינו למצוה מן המובחר איך מוכיח מלשון מתני' דמן המובחר לכתחלה בלא החזיר ואדרבא כשירה משמע דיעבד ועיי' מהרמ"ל, ונ"ל דצ"ל למ"ד אף מחזיר למה באמת יהי' מותר בלא מחזיר דאין זה הכשר מליקה דהא יוכל לעשות באופן שלא יהי' ריפה תחילה קודם הסימנין ורש"י פי' דבמליקה