כתב סופר גיטין חולין לז

וקשה כ"ש השתא דארחיקו להו טפי ומאי קמ"ל מתוס' כי"ל וק"ל. דף י"ז ע"א ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם, ונדחק רש"י במה דצריך לר"י וזבחת ואכלת כיון דלעולם הי' צריך שחיטה, ועיי' חידושי ר"ן שכתב דה"א מאחר דתחלה הי' נאסר להם בשר תאוה ועכשיו הותרה גם בלא שחיטה בנחירה יאכלו ולכן הוצרך להזהיר על השחיטה, ודבריו צריכין תבלין, דאיך ס"ד כיון שהתיר בשר תאוה שיהי' מותר גם איסור נבילה, ונ"ל להוסיף ע"פ הרמב"ם [ה"ש פ"ד הי"ז] דבמדבר לא הי' אסור רק שכרוצה לשחוט באופן שראוי להקרבה אבל חולין בנחירה הי' מותר וזה למ"ד אברי בשר נחירה הי' מותר במדבר, אבל לר"י אברי בשר נחירה לא הותר כלל, וי"ל דה"א מכיון שהתירה תורה כשנכנסו לאכול בשר תאוה ה"א דלא הותר אסורא דמעיקרא שהי' בכרת דואל פתח אהל מועד וכו' אלא דהתירה התורה איסור קל ממנו היינו איסור דנבילה שבלאו דבמדבר לא הי' מותר רק בשחיטה כמו בפנים ולכן לא הי' מותר בשר תאוה, אבל כשנכנסו לארץ התיר להם לאכול כיון דבריחוק מקום הם, ולא באופן שראוי בפנים רק בנחירה ולשחוט עדיין אסור כך ה"א לכן הוצרך לפרש וזבחת דצריכי' לזבוח ומ"מ מותר בשר תאוה דכל איסור דבשר תאוה אפי' כמו פנים הותר להם כנ"ל וק"ל. רבי עקיבא סבר וכו' בתוס' תירץ דליכא למימר דלא פליגו דלמאן דסובר בשר תאוה אסור איך הותר להם בשר נחירה ובצבי ואיל הרי הקרא בבקר וצאן כתיב ע"כ, ולא זכיתי להבין הרי כשנכנסו לארץ והותר להם בשר תאוה של בקר וצאן ה"א דבנחירה מותר כמו שהי' הדין תחלה רק דבקר וצאן לא הי' אפשר משום איסור אחר דבשר תאוה וצבי ואיל הי' באמת מותר בנחירה והוצרך שפיר לפרש כשנכנסו לארץ וזבחת דצריך זביחה, דאף דמותר לאכול מ"מ הוסיף איסור חדש דצריך זביחה וכוונת תוס' נעלם ממני. והנה הרמב"ם פוסק דכל זמן שהי' במדבר הותר להם לנחור חוץ למקדש אבל לא לשחוט רק במקדש וכשנכנסו לארץ הותר להם לשחוט אפי' חוץ למקדש ונאסרו בנחירה ותמהו עליו א"כ לדידי' ר"י ור"ע לא צריכי' לפלוג כלל וכקושי' תוס' ותירוצו לא שייך לרמב"ם כמובן ולפע"ד נראה פשוט דוודאי לר"י דאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה ועד שנכנסו הי' אסור להם בשר תאוה א"א להעמיד בכוונתו היינו בשחיטה הי' אסור רק בנחירה, דפשיטא דכל מה שיוכלו לאכול בקל יותר מקרי בשר תאוה יותר ואם בנחירה הותר להם רק גזה"כ שלא ישחטו, א"כ כשהתאוו לאכול בשר הלא הי' יכולי' לאכול בקל בנחירה בעלמא, ואסורא דשחיטה לא מעקר תאות נפשם כלל, וע"כ דר"י סובר דכל עיקר בשר תאוה הי' אסור להם וע"כ דנחירה לא הותרה כלל כמ"ש תוס', ודברי רמב"ם רק לר"ע הגם דסובר בשר תאוה לא נאסר כלל ול"ל דרשא ודיוק מדאצטרך כי תאוה נפשך וכו' דלמדך תורה ד"א כפי' רש"י, אבל סובר הרמב"ם דמקרא אל פתח אוהל מועד נפיק לי' מ"מ דהי' אסור לשחוט כעין פנים, אבל בנחירה הי' מותר כנ"ל פשוט ונכון עיי'. ונ"ל ראי' מדקאמר הש"ס אבל לר"ע הצאן ובקר ינחר להם מבעי', וצ"ל כיון שהי' מותר להם באיזה אופן שירצו או בשחיטה או בנחירה, א"כ מאי קושי' יבחר מבעי' ואי הי' כתיב כן הי' קשי' איפכא, ולרמב"ם ניחא כיון דשחיטה בחוץ לכ"ע הי' אסור, א"כ ע"פ הרוב אכלו בנחירה שמותרת בחוץ ושפיר מקשה וא"ש, שוב מצאתי ראי' זו בכתבי קודש של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל וק"ל. נחירתן זו היא שחיטתן יש להקשות לפי מה שתירץ רב יוסף מתני' לעולם שוחטין היינו שלא נאמר דמותר בנחירה, ואם נאמר דאם נחירה מותר נקראת שחיטה דמה לי שמתיר בנחירת סימנים או בזביחה, ואיך בלשון הכל שוחטין הוציא משנתינו אותנו מטעות זה דלא סגי בנחירה עתה, וצ"ל דלשון תורה לחוד ולשון משנה לחוד, ולפמ"ש לעיל דכל קושי' הש"ס נחר להם מבעי' היינו אם כשיטת הרמב"ם, וי"ל באמת דר"י דמתרץ מתוס' לעולם שוחטין היינו לאפוקי נחירה ע"כ ל"ל כהרמב"ם ולא צריך לאפוקי לתירץ הש"ס, ופלפל הש"ס למסקנא כרבא דלא צריך לתירץ ר"י ושפיר סובר כהרמב"ם ומקשה ומפרק שפיר, ויש להאריך בזה ע"ד פלפול ואין רצוני בו. בעי ר"י אברי בשר נחירה וכו' פי' רש"י דרוש וקבל שכר, נ"ל דרש"י סובר דלא מבעי' ר"י רק באברי בשר נחירה כיון דנחירה כבר הותר אסורא דנבילה, רק חידשה תורה אח"כ שלא תותר הבהמה מאיסור נבילה רק ע"י שחיטה ובזה מסתפק אם נאמר דגם אברי נחירה מכבר יחול עליהם איסור דהשתא או נאמר דהתורה לא גזרה אלא בהמה שתשחט מעתה ותרצה להוציא' מאיסור נבילה לא