כתב סופר גיטין חולין לו

ב היתר, ונלפע"ד ליישב, דנראה לי דלפי דפסקינן שנים שעשו מלאכה פטורים, ולפי דפסקי' דשבת רק דחוי' אצל חולה והיכי דיש לעשות בהיתר צריך לעשות רק שלא ישהה בו כמבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות שבת הלכה א' והלכה ב' עיי"ש, וא"כ באופן שישא שני ישראלים יחד שיכולי' לשחוט יהי' מותר לאחד לשחוט דהא יוכל לעשות בהיתר ושבת רק דחוי' אצל פ"נ וצ"ע לדינא לעת הפנאי עיי' מנחות ס"ד ע"א חולה שאמדוהו כגורגרות א' ורצו עשרה ב"א והביאו עיי"ש כי לא לשתמט א' דיאמר כן וצ"ע על מה ולמה, ולענין שחיטה הרי פסקינן דבחולין בוודאי שנים שוחטי' וצ"ע, ולפום הנראה דבאמת יהי' אסור לשחוט רק שנים דליכא רק איסור דרבנן ולפ"ז השוחט לבדו בלא צירף אחר במקום חולה במקום שהי' לפניו בקל עוד א' שיסייעו חייב מיתה ומתחייב בנפשו, וא"כ י"ל דשפיר מתני' בשוחט לחולה ומתחייב בנפשו שפיר כיון דשוחט לבד אלא דקשה למה יהי' אסור לר"י לאכול ממנו דלא שייך שלא יהנה ממלאכת שבת דהא הי' בידו לעשות' בהיתר דבר זה בעצמו כשהי' מצרף עמו אחר ואיסור דרבנן שבו מותר לחולי וא"כ האיסור שעשה לא פועל כלום להנאת אפיפתו ושפיר מקשה מר"י ולא ממתני' דמתחייב בנפשו י"ל שפיר כמ"ש, אלא דלפי"ז תהדר קושו' תו ד"ה כי שרי ר"מ הלא אינו דומה ליוה"כ באופן זה ואי שנדע דמתני' לאו בכה"ג מדקתני שמתחייב בנפשו הלא שפיר קתני שמתחייב בנפשו כמ"ש, ולשיטת הרז"ה שמתרץ קושי' תוס' באופן אחר א"ש, או י"ל דלמסקנא מתני' אתי' כמ"ד שנים שעשו מלאכה חייב או כמ"ד טומאה הותרה בציבור וה"ה שבת לפ"נ עיי' כ"מ בהלכות שבת שם, ואני כתבתי דקושי' לא יוכל להקשות ממתני' די"ל דמתני' כמ"ד שבת דחויה ושנים שעשו מלאכה פטורים ולמסקנא י"ל כהנ"ל ויש לעיי' בכ"ז וק"ל. ודע דיש לעיין מי ששחט בשבת ולא ידע שיש חולה שצריך לבשר, ושוב נתוודע שצריך לחולה אם חייב כמחלל שבת או לא הגם שלא נעלם מנגד עיני דרשת חז"ל [קדושין פ"א ב'] וה' יסלח לה שאם כבר הותר לה ולא ידעה שצריכה כפרה, מ"מ מאן יימר דנחייב מיתה או חטאת באופן זה ואסורא בעלמא הוא דאיכא וה' יסלח שצריך סליחה, אבל לא כמחלל שבת וכעושה איסור ממש. ונ"ל אחר העיון שזה תלי' בפלוגתא דאמוראי במנחות פ' ר' ישמעאל ס"ד ע"א מי שנתכווין לצוד דגים בשבת והעלה תינוק שנפל אי חייב מכיון שלא נתכווין אי בתר מעשה אזלי' או בתר מחשבתו אזלי' עיי"ש, ולמאן דמחייב שם כן נמי בזה ולהלכתא דפסקי' שם דפטור כן י"ל כאן ועיי' ונ"ל לפ"ז דממתני' דקתני אע"פ שמתחייב בנפשו לא קשה די"ל שלא ידע דצריך לחולה ומתחייב בנפשו אבל מר"י דאוסר קשה שפיר דעכ"פ אינו נהנה ממלאכת שבת דהא הי' יוכל לשחוט בהיתר לחולה הזה וא"ש עיי' וצ"ע. דף י"ו ע"ב מתקיף לה ר"י האי לעולם שוחטין ואוכלין מבעי לי' ועוד מעיקרא מאי טעמא וכו' וצ"ע דכיון דבקושי' שני' מדחה דברי רבה לגמרי כי אין סברא וה"א כלל שיהי' אסור לשחוט בזה"ז, א"כ ל"צ כלל לדייק ממתני' שוחטין ואוכלין מבעי', ונ"ל עפ"י קושי' ראש יוסף לשיטת רש"י דלר"י כל איסור בשר תאוה לאו מטעם איסור אכילה הוא רק מקרא דואל פתח אוהל מועד וכו' וכל עיקר איסורו היא השחיטה א"כ שפיר קתני במתני' ההיתר דשחיטה ולא אכילה עיי' בו שנדחק לרש"י, ואומר כי באמת נראה מדברי ר"י בפי' תוס' דעיקר דיוקו מדהותר בשר תאוה ואמר בכל אות נפשך ש"מ דמעיקרא הי' אסור וכ"כ רשב"א דלא הזכיר ר"י כלל קרא דואל פתח וכו' ונ"ל לפום האי דרשא י"ל שפיר סברא דיאסר בשר בזה"ז מאחר דכתיב כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ולכ"ע למדך תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהרחבת גבול, וה"א דאסורא הוא לכל זמן שהיו במדבר לא היה להם הרחבת גבול נאסר להם בשר חוץ לקרבן וכשנכנסו לארץ ונתרחב גבולם הותר להם וה"א עכשיו שגלינו בעו"ה ואין לנו הרחבת גבול הדרא לאסורא (ועיי' א"ע [ויקרא י"ז ב'] שמביא מי שרצו לומר כן) קמ"ל דמותר מ"מ, ואומר מעתה כי רב יוסף הקשה תחלה שוחטין ואוכלין מבעי' לי' היינו אם ר"י רק מדיוקא נפקא לי' אסורא דבשר תאוה וא"כ שפיר איכא ה"א דהכל תלי' בהרחבת גבול וצריך לאשמעינן התירא עכשיו א"כ קשה אוכלין מבעי' דזה עיקר הרבותא ועוד היינו אף את"ל דר"י נפיק לי' אסורא דב"ת מקרא דאם פתח אוהל מועד הגם דלא הזכירו וא"כ עיקר אסורא היא השחיטה ול"ק דאוכלין מבעי' לי', אבל לפ"ז ליכא למימר דתלי' בהרחבת גבול כי אם במקרבי למשכן דלא קפיד קרא על אכילה אלא על שחיטה בקדשים והכל תלי' במקרבי ומרחקי