כתב סופר גיטין חולין לה

שיטות ראשונים דלא אסור בכדי שיעשה, ואפשר לומר דכוונת המתני' לאשמעי' יוה"כ דומי' דשבת דמה מעשה שבת אסור כן מעשה יוה"כ אסור דלא נימא דווקא בשבת אסרו משום במוצאי שבת שלא יהנה דחמיר או שחששו בשבת טפי דקיל בעיני בני אדם ולא ביוה"כ קמ"ל, וא"ש דלא אתי מתני' לאשמעי' דין שבת דזה פשוט או שסמך עצמו על מתני' דשביעי' רק אשמעינן יוה"כ דומי' דשבת וא"ש, אלא דא"כ אין מובן הא דדחי מי מצית לאוקמי כר"מ דקתני דומי' דיוהכ"פ הלא י"ל דאשמעינן יוה"כ דומי' דשבת והיכי דבשבת אסור גם ביוה"כ והיינו במזיד ובשוגג בשניהם מותר משום מעשה שבת ויש לעיין בזה. ומי מצית מוקמי לה כר"י והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני צ"ל למה לא הקשה זה מיד קודם שהקשה דלוקי כר"מ והוי לי' להקשות תחילה איך מצית מוקמית לה כר"מ, נ"ל מזה כי לא אסיק הש"ס כלל דרב קאי על מתני' דאסור' באכילה ליומא אלא אמר לדנפשי' על דין דמתני' ושחיטתו כשירה אמר ואסורה באכילה ליומא ולא משום דממתני' הוכיח כן שבת דומי' דיוה"כ, אלא הדין אמת לעצמו ולא מכח הכרח כלל, עד דמסיק לתרץ דלכן פשיטא לחברי' דרב לא אמר מילתא לר"מ משום דמתני' דומי' דיוה"כ קתני בין בשוגג ובין במזיד אז חידש דחברי' סוברי' דרב על מתני' העמיד דבריו דמתני' סוברת כך משום דומי' דיה"כ קתני וע"כ דאסור באכילה ליומא ושפיר מקשה מי מצית למוקמי' כר"י כנ"ל וא"ש, והא"ש בזה מ"ש תוס' לקמן דלכן מוקמי אפי' בחולה מבע"י דומי' דיוה"כ וצ"ל איך בה"א רצה לומר ר"י דמוקצה הוא א"כ קשה אינו דומי' דיוה"כ, ולהנ"ל א"ש דבתחלה סובר הש"ס דלאו ודומי' דיוה"כ אמר רב רק דינא קאמר דהוא סובר כר"י לענין מוקצה וכדמסיק ר"י דמבשל ולא כר"מ צריך לכל זה, ורש"י בתחלת הסוגי' מפרש דמדיוקא נפקא היינו למסקנא פירש כן, וכן צ"ל לשיטת הרז"ה בקושי' תוס' הנ"ל ויבואר לקמן אי"ה וק"ל. כי שרי ר"מ וכו' קושי' תוס' מבוארת נוקמי מתני' כר"מ ובשלא הי' לו חולה, והרז"ה תירץ דלא רצה לומר טעמא דאסורא משום מוקצה דמשמע ממתני' משום מעשה שבת אסור, וצ"ע איך יעמיד הרז"ה דבר זה בתירץ הש"ס כי שרי ר"מ המקשן דהקשה דלוקמי כר"מ משום מוקצה ולא אסיק סברת הרז"ה הי' לו להשיב דמשום מוקצה לא משמע ממתני', אבל במה דקאמר כי שרי ר"מ לא תירץ כלום ואין רמז מסברא זו וקושי' הש"ס במקומה עומדת וצ"ע, ונלפע"ד ליישב, די"ל דהא דמתרץ תחלה תנא שוחט קמי' דרבנ"י ומשתיק דעד כאן לא שרי ר"מ אלא במבשל דראוי' לחוס וכו' לאו טעמא דלר"מ אסור משום מוקצה, אלא הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ובמבשל מתיר דליכא שלא יהנה כ"כ דחזי לאכול חי משא"כ בשוחט וכסברת תוס' ד"ה מורי להו כר"י כן י"ל בכוונת רנב"י ועל זה מהא דנסבין חברי' למימר ר"י הוא הא גם כר"מ אתי' דגם לדידי' אסור משום מעשה שבת וע"כ דלר"מ לעולם שרי משום מעשה שבת ולכן לא מוקי מתני' כר"מ ואי משום מוקצה דאית לי' לר"מ כדמוכח משבת פרק כירה משום מוקצה לא משמע ממתני' דאסור משום זה כמ"ש הרז"ה, ותירץ דלא שרי ר"מ רק בחולה שנחלה וכו' והיינו דמאי דאמר רנב"י דעד כאן לא שרי רק במבשל דראוי לחוס משא"כ בהשוחט אין דעתו דר"מ אוסר בכ"מ בשוחט דבחולה מודה שמותר לר"מ דל"ל כדי שלא יהנה אפי' בשוחט רק משום מוקצה, ולפ"ז א"ש דלאוקמי מתני' משום מוקצה לא עלה על דעת מקשן להקשות רק דסבר דרנב"י דאמר דשוחט לר"מ אסור היינו אפי' בחולה וע"כ משום שלא יהנה וכמ"ש וא"ש עיי'. ובזה מצאתי מקום ליישב קושי' אחת החמורה הנאמרה לי משמי' דגאון ישראל מהר"מ ברבי זצ"ל בספרו על הרשב"א כאן דמתרץ קושי' תוס' דלעיל מביצה דמשני לרב השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכו' ודלמא משום מוקצה מחמת איסור ומתרץ דש"ס שם סובר דלר"י ל"ל מוקצה מחמת איסור והא מוכח ממסקנת הסוגי' מדאשתיק רב דע"כ סובר מוקצה מחמת איסור וצ"ע לכאורה, ולהנ"ל י"ל דבאמת י"ל דרב משתיק לי' משום דר"מ מודה בשחיטה מטעם שלא יהנה ולא משום מוקצה כמ"ש, רק דהוכיח מחברי' דכסבין ר"י הוא דע"כ לחברי' לא ניחא לומר דר"מ מודה בשחיטה משום שלא יהנה אלא ע"כ משום מוקצה כמ"ש, אבל ש"ס בביצה י"ל סובר באמת דלהכי משתיק לי' משום דסובר רב דר"מ מודה בשחיטה משום שלא יהנה וי"ל מוקצה מחמת איסור ל"ל כרב כנ"ל עיי' וק"ל. ע"ב אי הכי מ"ט דר"י דאוסר הקשו העולם למה לא מקשה ביותר על המתני' דקתני אע"פ שמתחייב בנפשו איך מתחייב בנפשו כיון דשוחט