כתב סופר גיטין חולין לד

פסולה, נראה דסובר דבפעם א' לא נעשה מומר היינו כמו שוחט לע"ז פעם ראשונה לא נאסר מה ששחט וכדומה אבל מה ששוחט פעם שנית נאסר, וזה לא כמ"ש תוס' מראי' דלקמן מ"א דמאי צריך שוחט לשם א' מכל אלו דע"כ בפ"א לא נעשה מומר, והא שם מסופק ר"א בהתרו בו מהו ומסיק אין לך מומר גדול מזה, ונראה דמסתפק בהתרו בו וסובר מאי דמשני תחלה בישראל מומר היינו שכבר עבד ושחט לע"ז פעם אחר ומ"מ צריך לשחוט שנית לשם א' מכל אלו דלולי כן לא הוי שחיטתו אסורה הגם שכבר שחט ועבד ע"ז תחלה ודווקא בשחט שני פעמים לע"ז אז פעם שנית תאסר השחיטה עיי', אבל הרמב"ם סובר דווקא בפעם ראשון לא נאסר' השחיטה בע"ז היכי דאין איסורו נגמר עד לבסוף ולא אמרי' דהמראתו ושחיטתו באי' כאחד לאסור הנשחט, רק בשבת שאני דמיד בתחילת שחיטה נעשה מומר ושוב כשגומר השחיטה הוי שחיטת מומר. והנה רבים צווחים על הרמב"ם הנ"ל מאי יענה לקושי' הש"ס לקמן דלמא מתני' ר"מ ובמזיד איך יתוקם במזיד לדידי' א"כ שחיטתו פסולה, וכבר האריכו האחרונים בישובו, ואומר גם אני הנ"ל דהחדושי הר"ן דחה דעת האומרי' דבתחלת שחיטה נעשה מומר, ודחה דהא תחילת שחיטה מקלקל הוא, וצ"ל לרמב"ם דסובר כיון דתחלת שחיטה צורך לסוף שחיטה אין זה קלקול ועיי"ו פלתי וי"ל דיש לתלות זה בסברת ר"ת שבתוס' שבת ק"ו ע"א דטעמי' דסובר בחובל וצריך דמו לכלבו דמ"מ פטור משום מקלקל לא דמי לשחיטה דג"כ מקלקל הוא ומ"מ כיון שמתקן בחד דבר להוציא מידי אמה"ח הוי מתקן י"ל דווקא אם התיקון בא מיד בשעת הקלקול כמו בשחיטה דקלקול ותיקון באי' כאחד משא"כ בחובל דהדם הצריך בא אח"כ סובר ר"י אין זה מתקן עיי"ש היטב ור"ת כתב כן לפי השיטה דר"י בחובל וצריך לדמו דחייב עיי"ש בסוגי' בשיטת רש"י ותוס' ואומר לסברא זו תחלת שחיטה קלקל הוא כדברי הר"ן הגם דמתקן להוציא מדי אמה"ח בסוף שחיטה מ"מ התיקון אינו בא מיד רק אחר זמן כמו דם הצריך מחבלה, ואין הקלקל ותיקון בא כאחד כמו סוף שחיטה שתיקון וקלקל כאחד באים כנ"ל סברת הר"ן, והרמב"ם באמת פוסק בהלכות שבת דחובל וצריך דמו לכלבו דהוי תיקון וחייב שפיר כתב דבתחלת שחיטה נעשה מומר דהוא מתקן. וי"ל דש"ס שפיר מקשה על ונסבין חבריא למימר ר"י היא מנא להו דלמא כר"מ ובמזיד ורב ל"ל הא דחובל וצריך לכלבו דחייב ולאו כ"ע הוא בסוגי' בשבת עיי"ש, ושפיר איכא לאוקמי מתני' במזיד, די"ל דתחילת שחיטה מקלקל הוא יען התיקון לא בא מיד, אבל הרמב"ם להלכתא כתב שפיר מה שכתב כנ"ל ליישב, ועיין חתם סופר מ"ש בהסברת דברי הר"ן אלו דברים נכונים ומתוקים שבעתיי' מזוקקי' ואין אחריהם כלום, ויש לעיי' כששוחט הסימני' עד כ"ש שלפני הכשר שחיטה למה לא יהי' מתוקן מידי אמה"ח דבוודאי תמות הבהמה עי"ז גם שלא גמר השחיטה כדינא לפי ההלכה, נעשה מומר קודם שגומר השחיטה במעט שלפניו ואם לא תמות באפשר מיד ע"י מעשה זה עכ"פ תיקן שתמות בזמן מה ע"י מעשה זה ומתקנה הוא וצל"ע. ונסבין חבריא למימר ר"י הוא הקשה בתוס' איך אפשר לאכול חי אפי' לרבנן בלא מליחה ותירץ בשעבר ומלחו עיי' פלתי סי' ע"ה דהקשה הא יוכל לאכול בני מעים דאין מחזיקי' דם בבני מעים עיי"ש מה שחידש דאין מחזיקי' דם היינו שיהיו בחזקת דם אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקו, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שנתקשה די"ל באופן שנתערב ומשום איסור מליח נתבטל ומשום אסורא דשבת לא מתבטל דהוי דשיל"מ, לפע"ד מזה ראי' לדעת הגאון מו"ה גרשון שבצ"צ דבטריפה שנתערב בנ"ט דכיון דצריכי' לבטל איסור טריפה גם איסור יו"ט בטל דכיון דלעולם צריך ביטול, ובעל צ"צ חולק עליו עיי"ש, ומתוס' הנ"ל יש קצת ראי' לסברא זו דא"ש כאן דגם מצד איסור שבת תועיל ביטול, ויש להקשות באופן ששחט בשבת ואח"כ נחלה א' וצריך למלוח עבורו ומהנמלח עבורו ניתותר הי' יוכל לאכול אבל מטעם מלאכת שבת ומוקצה אסור לו, ונאמר לי שכן נתקשה אחד מן האחרונים עיי' עליהם ואין הזמן מסכים עמדי. דף ט"ו ע"א ר"י אומר בשוגג יאכל במ"ש וכו' שיטת רש"י דאסור בכדי שיעשה וצ"ל איך אשמעי' מתני' זה בדומי' דיה"כ דאנחנו לא נדע מזה רק שאסורא ליומא אבל לא בכדי שיעשה והלא מתני' רצה לאשמעי' בכאן דין זה דמעשה שבת ועדיין לא נדע כל הדין ואם דנדע מעצמינו כיון שאסור ליומא ע"כ משום מעשה שבת ממילא אסור בכדי שיעשה אולי נטעה כבאמת