כתב סופר גיטין חולין לג

לקמן כגון דהוי קיימא עלה בדרום וכו' אי יש לו מחשבה היינו בקרבן דידי' שירש מאביו עולת נדבה עיי' וק"ל. דף י"ג ע"א שחיטת נכרי נבלה מטמא במשא הרמב"ם [הל' שחיטה פ"ד הי"א] יליף איסור זביח' נכרי מוקרא לך ואכלת מזבחו והרא"ש ותוס' לעיל ג' ילפו מוזבחת ואכלת כל שבר זביחה היינו שנוהג בזביחה לאפוקי נכרי ולאפוקי מומר להכעיס ועיי' פר"ח סי' ב' דמתוספתא משמע דיליף רק למעט נכרי דעימי' לא דיברה תורה, ולפי"ז מומר להכעיס אינו ממועט עיי' בו, ולולי דברי הראשונים ז"ל הי' נ"ל כי יש להקיש מסיפא לרישא וזבחת ואכלת מי שישנו בואכפת ישנו בוזבחת היינו דלמי שמתרת השחיטה שמותר לאכול מיד קודם שיצא חיותה זה בוזבחת. אבל מי שאינו בואכלת דלגוי אין שחיטה מתרת ומפרכסת אסורה לו אינו בוזבחת אינו יוכל לשחוט, ופשיטא גם אם גוי ישנו במעשה זביחה ושחיטתו כשירה דמ"מ מפרכסת אסורה לו כיון שאינו מצווה על השחיטה ומותר לו לאכול מתה מאליה, וא"ש דברי עפ"ז כמובן, ועיי' תוס' שבועות פ' שתי' בתרא גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו שכתב שם ג"כ היקש סיפא לרישא לענין כלאים בנשי' עיי"ש, ויש לתלות דבר זה בפלוגתא דמי איכא מידי, דא"כ גם בגוי מפרכסת שרי וליתא באפשר לדברי אבל הרמב"ם פסק דמפרכסת כשירה אסורה לגוי עיי' בהלכות מלכים [פ"ט הי"ט] ועיי' נב"י תנינא חלק או"ח סי' א' שחקר כמה קטן כשר לשחוט באחרים רואי' כבמתני' והלא אינו מצווה על הזביחה ומ"ש דכיון דמצווי' עליו להפרישו לדעתי יש לפקפק דהא אין המצוה אלא על אביו וב"ד שיפרישהו אבל אין חיוב על קרקפתא דקטן וצ"ע. ע"ב אימא אין רוב מינין צ"ל נימא סמוך מיעוט לחזקה חזקת איסור אמה"ח לרש"י ולתוס' שאינו זבוח:

וצ"ל דאיכא חזקת טהרה הגם שנבילה בלא"ה מ"מ לא מטמא באוהל והיינו כריב"ב, או דאית לי' חזק' התר בהנאה, ושחיטת מין אסור בהנאה לכ"ע כמ"ש תוס' לקמן וק"ל. אבל מאומות העולם כלל וכלל לא קושי' תוס' האחרונה צ"ל שהיא על המקשן דסובר גם מצדיקי או"ה אין מקבלי' וא"כ קשה שזה מוכח מיד בן נכר לא תקריבו, אבל בפשוט ל"ק די"ל דמיד בן נכר לא מוכח אלא מצדיקי או"ה לקבל תמימים, וצריך אני לבאר דברי דכוונת תוס' מצדיקי או"ה היינו שיש ג' מיני' באומות אדוקי' בע"ז ואינם אדוקי' וצדיקי או"ה כאדם וכח ואיוב וכ"כ אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו ועפ"ז ל"ק קושי' מהרמ"ל כלל עיי', ועפ"ז א"ש דברי מ"ש, אלא דצ"ל דבמנחות הקשה תוס' קושי' זו בפשיטות למה צריך איש איש הא מוכח מכל אלה וכו' ולפמ"ש צריך לצדיקי או"ה וי"ל ועיי' בתשוב' פנים מאירו' ח"ב סי' קי"ח שנתקשה איך מסופק ש"ס [קדושין כ"ג ב'] אי כהנים שלוחא דידן תיפוק לי' מדמרבי' נכרי' לנדרים ונדבות וגוי לאו בשליחו' וע"כ כהנים שלוחי דרחמנא נינהו, ונדחק כי בגוים בוודאי דשלוחי דרחמנא נינהו וש"ס לא מסופק רק בישראל וזה דוחק, ובמקום אחר הארכתי. דף י"ד ע"א השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו וכו' כבר נתקשו אחרונים למה נקט המתני' שבת ויהכ"פ הלא הוי זו ואצ"ל זו דאם במזיד ולענין שלא יעשה מומר ע"י שחיטה א"כ שבת דחמיר איכא רבותא טפי, ולענין שוגג דלא קנסינן אטו מזיד ג"כ בשבת איכא רבותא יותר דלא נקנס דחמור מיוהכ"פ עיי' בהם. ולכאורה לענין שוגג דהרבותא דלא קנסינן אטו מזיד וכ"כ בפרישה י"ל יוה"כ איכא רבותא טפי לפי המבואר בגיטין [נ"ג א'] בסוגי' דהמטמא ומדמע די"ל בקיל קנסו טפי עיי"ש, אלא דזה ליתא דהא לענין קנס צריכין אנו לדון מאי דחמיר בעיני הבריות ועל החמור להם אין צריך למקנס כ"כ דלא יקילו בו ויוה"כ חמור בעיני הבריות כמ"ש תוס' לקמן דף ע"א וא"כ הדרא הקושי' עיי', ונ"ל לפמ"ש הת"ח דהא דמדייק רב ואסורה באכילה ליומא ומסיק ש"ס לקמן משום דומי' דיוה"כ היינו מדתני יוה"כ כלל כיון דתני שבת יוה"כ פשיטא וע"כ דאתי לאורוי' חידש דין דומי' דיוה"כ שיהי' אסור באכילה עיי' בו, ואומר אם היה נקט יה"כ תחלה לא היינו מרגישי' כלל לדמות שבת ליוה"כ דה"א דכן דרך תנא לאשמעי' לא זו אף זו, ולכן נקט יוה"כ אחר שבת שנלמוד דלא נקט יה"כ רק לאורוי שבת דומי' דיוהכ"פ כנ"ל וא"ש, ועפ"ז יתישב הרמב"ם שפיר דשינה ונקט יוה"כ ואח"כ שבת והיפך סדר המשנה והלא דבר הוא, ולהנ"ל א"ש מאחר דכבר ביאר במקומו בדיני שבת במבשל וכדומה שוב לא צריך לאקדומי שבת ליוה"כ לאורויי שום דבר ונקט כראוי לא זו אף זו כנ"ל וק"ל. שחיטתו כשירה הרמב"ם בפי' המשניות כתב דמתני' ע"כ בשוגג דאי במזיד כבר נעשה מומר בתחלתו ובגמר השחיטה כבר הוא מומר ושחיטתו