כתב סופר גיטין חולין לב

דזה אינו דלמא כשהי' השליח אצל הכרי עדיין לא תרם אחר ואח"כ תרם אחר עיי', והנלפע"ד לומר הר"ש סובר דגם אם לא מצא תרום אין מוכח דשליח לא תרם ויש סברא שתרם כי חשש השליח שהבעלים יסמכו עליו ויאמרו שכבר תרם ואינו ניכר דהא ע"כ אופן זה דאינו ניכר. היינו שמ"מ י"ל שתרם דהבעלי' לא יודעי' כמה הי' הכרי ועיי' ראש יוסף בכאן ולכן השליח חושש דהבעלי' סומכי' על דבריו ויאכלו מכרי, אלא דאיכא סברא נגד זה כיון דשליח רוצה בטובת הבעלים רוצה שידעו בבירור שתרם וחושש איפכא אולי הבעלי' לא ירצו לסמוך עליו אם לא יראו לעיניהם התרומה אצל הכרי וא"כ יש סברא איפכא אם הי' מפריש הי' עושה באופן שידעו הבעלים ממנו, וכיון דאיכא סברא לכאן וסברא לכאן שוב אין יכולי' הבעלי' לסמוך על חזקה דשליח עושה שליחתו אבל אם באמת מצא התרומה אצל הכרי ליכא סברא המנגדת סמכי' שפיר אחזקה שליח עושה שליחותו, וא"ש לשון הטור מ"ש דשליח חושש שלא יאכלו הבעלי' אין מדוקדק לכאורה לשון שהשליח חושש דהול"ל איפכא דהשליח אינו חושש שיאכלו הבעלים כיון שאין ניכר, ולפמ"ש א"ש דהשליח חושש שלא יאכלו הבעלים אולי לא ירצו לסמוך עליו לכן איכא סברא שאם תרם הי' עושה היכר לדבר וכהנ"ל עיי' והוא נכון. הרי שאבדו לו גדיי ותרנגוליו, י"ל דנקט לשון רבים ולא נקט גדי ותרנגול כמו שמביא תוספ' באמת מהתוספתא, י"ל דאיכא רבותא די"ל בהרבה גדי' ותרנגולי' י"ל יותר שנאבדו משנאמר דכולם נתקלקלו בשחיטה ולא נשאר א' מהם קמ"ל דמ"מ ר"י אוסר, אלא דיש לעיין, איפכא בעובדא דב"מ בגדי שמצא שחוטה בין טברי' לציפורי מנא לי' דר"ח מכשיר בזה דלמא דווקא בנאבדו הרבה פליג ולא חייש שנתקלקלו כולם בשחיטה, ונ"ל דלר"ה לעיל ולפי דפסקי' כוותי' בלא שיבר בה עצמות ונמצא הסכין פגומה דכולם אסורי', א"כ אין רחוק שכולם נטרפו שמצא הסכין פגום לבסוף ואסורי' הכל ולכן השליכם ומ"מ ר"ח מתיר וכן בנאבד א' מתיר ויש להאריך בזה עיי' וק"ל. והנה הרמב"ם פסק כר"י והקשו הראשונים עליו מהא דב"מ דפוסק לקולא כר"י, ועיי' דברי כ"מ ונראי' דחוקי' ולפע"ד להוסיף ביאור ע"פ דרכו דשם לא מייתי ש"ס כלל הא דבבית פ"ע לא פליגו, אלא מביא סתם דברי רבי נראין, נ"ל דלפ"ז סובר שם דפליגו בפלוגתא דרוב מצוין אצל שחיטה וכו' ולכן פסק כר"ח להקל דלהלכתא פסקי' רוב מצוין וכו', אבללפי שביאר ומפרש הש"ס כאן דברי רבי ושניהם בין ר"י בין ר"ח סוברי' דרוב מצוין ולא פליגו רק בסברא פסק הרמב"ם כר"י דסוגי' דעלמא כוותי' כמ"ש הכ"מ כנ"ל וק"ל, ועיי' פלתי דברים נכונים בענין זה. ע"ב אמר רבא זאת אומרת וכו' שיטת רש"י דאין מוסרי' להם באחרי' עע"ג ותוס' ריש מכילתין הקשה עליו הא זה מוכח מסיפא וכבר הארכנו לעיל בישובו, והבאתי ג"כ תירץ אחרוני' דמסיפא לא היינו יודעי' רק ברואי' אותם, ודיוקא דרישא קמ"ל אפי' בעע"ג אלו דבריהם ז"ל, אבל באמת במרדכי כאן הוכיח דע"כ אין חילוק בשחיטה בין רואי' לעע"ג, אבל נלפע"ד ליישב עפמ"ש הרשב"א ליישב קושי' תוס' דהוכחת הש"ס מדקתני חוץ מחשו"ק משמע דווקא משום שמא יקלקלו אסור אבל לא משום כוונה, וצ"ע לדבריו א"כ איך דייק רבא מזה ש"מ אין מוסרין דלמא דווקא באין עע"ג, והא דקתני לכתחלה לאשמעי' דאפי' לכתחלה א"צ כוונה דה"א דעכ"פ לכתחלה צריך כוונה ואפשר מדרבנן קמ"ל דאפי' דווקא משום שמא יקלקלו אסור ולא משום כוונה, ונ"ל עפ"ז ליישב שיטת רש"י דמסיפא לחוד אין מוכח דווקא דיעבד דהי' מקום לומר דנקט דיעבד משום כוונה דלכתחלה צריך וכי כן באחרי' עע"ג ומלמדי' אותם אפי' לכתחלה קמ"ל רישא שמא יקלקלו והיינו לכתחלה ג"כ א"צ כוונה דווקא משום קלקל אסור וממילא מוכח מסיפא דווקא דיעבד מותר משום קלקל שחיטה וממילא באחרים עע"ג כמ"ש הראשונים משום בל תשחית או שלא ידקדקו וא"ש עיי' וק"ל. מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה, שיטת תוס' דבאמת בעע"ג מהני אפי' לענין שחיטה, ויש לעיין לפום מה שהאריך הפ"י בסוגי' דשליחות בקדושין רפ"ש דבשחיטת קדשים לא בעי שליחות לפ"ז אפשר לקטן לשחוט קדשים בעע"ג, א"כ הי' מקום ליישב קושי' תוס' לעיל סוגי' דרוב מדלא הוכיח הש"ס מדמקריבי' בשבת והיינו מה כעשה לשחיטה קודם שיודעי' שמא טריפה הוא, ולהנ"ל י"ל דהיו שוחטי' ע"י קטן ואחרי' לומדי' אותם, אלא דאם ספו להו בידים דאוריי' ליתא לזה ועי' כב"י תנינא חלק או"ח סי' א' מ"ש, אלא דתוס' קדושי' סובר דצריך שליחות עיי"ש, וצ"ל הא דמסופק