כתב סופר גיטין חולין לא

רב אשי דאמר רחמנא שחוט ואכול ולא כקנו בפשוט דאמר רחמנא הקרב קרבן, ומהכרח לומר דרב אשי לא ברירא לי' דרשא דמן הבקר כי דאוריי' היא ובאמת כתב הכ"מ הל' איסורי מזבח פ"ב ה"י] לרמב"ם דסובר אסמכתא בעלמא הוא וכבר הבאתיו לעיל, ולכן לא הוכיח רב אשי רק מאכילת קדשים דציותה התורה שיאכלו הכהנים והבעלים וטרפה אסורה ע"כ דאזלי' בתר רוב וא"ש לישנא דרב אשי, וא"ש ג"כ פי' רש"י על פסח וקדשים דהקושי' מאכילת בעלים כנ"ל וא"ש עיי' והא דמייתי ש"ס פסח וקדשים ומפרש רש"י קדשי' שלמים דאכילת בעלים ולא פי' שאר קדשי' שהכהני' אוכלי' וצ"ע לכאורה, נ"ל דמכהנים ליכא ראי' כ"כ דכבר הותר להם מליקה בהדי' כן הי' מקו' לומר גם טריפה, [עיין מנחות מ"ה א'] אבל מבעלים איכא בוודאי ראי' כנ"ל וק"ל. לר"מ דחייש למעוטא וכו' בפלתי בשער הספק נתקשה למה הקשה דווקא לר"מ הלא חברותא קדמאי ר"ע ודעימי' סוברי' דחיישי' למעוטא ולמה הקשה ופלפל דווקא לר"מ עיי' בו, והנה מהא דמכות ז' ע"א ל"ק דהא עיקר כמ"ש תוס' במכות שם דהוי מרבו בבדיקו' עד שהי' עדות מוכחשת ועי' רשב"א כאן, אלא קשי' מתנאי דבכורות שסוברי' דחיישי' למעוטא וצ"ע לכאורה, ונלפע"ד ליישב דלכאורה יש לעיין מאי ראי' איכא מהקרב' בהמות ומשחיטה עצמה דאמר רב אשי דאזלי' בתר רובא, דלמא טעמי' דאוקמי' בהמה אחזקת חי דהיינו כמו שאנו רואי' הבהמה עתה לפנינו חיה ומתנענע כן תעשה מעשה זה לעתיד וכן בשנה הבאה ובימי' ארוכי' תעשה כן ולא תשתנה וע"כ שאינה טריפה דאם היא טריפה לא תחי' ותשתנה מכמות שהיא עתה ומנא לן דמשום רוב הוא. ואין להקש' אם לא אזלי' בתר רוב איך נאמר שמסתמא תחי' לשנה הבא' אולי טריפה היא ולא תוכל לחיות, זה אינו דאין אנו מחזיקי' ודני' אם היא טריפה או כשירה אלא שאנו אומרי' חזק' כמו שהיא עתה שיש לה רוח חיוני ומתנענע הולכת ממקום למקום כן תעשה לעתיד עד שיודע לן שמתה וממילא ע"כ שכשירה היא, אלא די"ל דש"ס אזיל אם לשמא ימות חיישי' ועיי' גיטין כ"ח ע"א, אלא דקשה לפ"ז מאי מקשה ר"מ האיך אכל בישרא הלא ר"מ סובר שם דלשמא ימות לא חיישי' ואין ראי' מזה דניזל בתר רובא:

אבל א"ש לפמ"ש תוס' שם והוכיח דע"כ דר"מ דלא חייש לשמא ימות דווקא לזמן מועט אבל לזמן מרובה חייש וכבר ביארו האחרוני' דזמן מועט היינו לכל היותר כ"ז ימים ועיי' יער דבש ח"ש, וא"ש דמקשה ש"ס לר"מ דע"כ סובר דלזמן מרובה חיישי' לשמא ימות והאיך אכל בישרא דהא לא מחזקי' הבהמה שלא תמות אחר יב"ח משעה שרוצה לשוחטה ודן עליה, והא"ש דעל אינך תנאי אין קושי' די"ל כקושיתי וי"ל שסוברי' גם לזמן מרובה לא חיישי' לשמא ימות ועיי' פ"י גיטין שם וא"ש וק"ל. דף י"ב ע"א מי לא תני' מצא תרנגולת שחוטה וכו' יש להקשות דלמא הך בריי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה רק דרבנן ולכן סמכי' על רוב מצוין וכן באמר לשלוחו צא ושחוט ג"כ על תרנגולת קאי ובתוספתא מפורש כן. אבל רב יוסף י"ל קאי על בהמה או דסובר כהלכתא ישנו לשחיטה לעוף מן התורה לא סמכי' על רוב מצוין אצל שחיטה וכו' וצל"ע. הוי לי' תורם שלא מדעת וכו' עיי' ש"ע יו"ד סי' שכ"ח סעי' ג' בהג"ה דאם דזכו' הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטל חלה בלא רשות בעה"ב דזכין לאדם וכו' ודין זה מתה"ד ולהמעיי' בפנים יראה כי הרגיש מסוגיתינו דתורם שלא מדעת הגם שכבר נתן רשות לאחר לתרום ולא איכפת לי' לתרום בעצמו. י"ל דאחר אינו יודע דעתו כמה רוצה לתרום אם אחד מחמישים או מארבעים והוי חוב לבעלים, משא"כ חלה בזה"ז דאין בו שיעור עיי"ש, וכבר תפס עליו בקצה"ח סי' רמ"ג סעי' י"ח ס"ק ח' שהוא נגד תוס' ורשב"א נדרים דף ל"ו ע"ב עיי"ש ובמק"א הארכתי בזה הרבה בסוגי' דנדרים שם. ועיי' בטור יו"ד סי' של"א שז"ל אבל הר"ש כתב דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהי' מכשול למשלח אם לא יעשינה הלכך אם יודע שכרי' תרום לא חיישי' שמא תרם אחר אבל אם אינו יודע שהוא תרם לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שלא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ע"כ עיי"ש, ודבריו מאוד נפלאו דמכיון שאין השליח חושש למכשול בשלא ימצא הבעה"ב תרם א"כ גם כשנמצא תרום ניחוש שהשליח לא תרם דסמך דהבעלי' לא יאכלו ממנו שלא יראו הכרי תרום, ובאמת אחר הלך ותרם ושליח לא ידע וצ"ע, ולפום רהיטא הייתי רוצה לומר דהרמב"ם וטור נקטו והלך לתרום נראה מזה כי הלך אל הכרי וא"כ י"ל דאם אחר הי' תורם הי' רואה השליח וחשש שיכשלו בו הבעלים, אלא