כתב סופר גיטין חולין ל

ניחא דלמא אם אביו היתה פרוצה ביותר ולא שייך רוב בעילות אחר הבעל וע"כ צ"ל דאוקמי' אותה על חזקתה חזקת צדקת שלא היתה פרוצה ביותר אלא דיש לחוש לנאנסה פעם במקרה וע"ז שייך רוב בעילות אחר הבעל, אלא דלפי"ז לא הועיל לנו תירץ הגאון מהר"ח כ"ץ הנ"ל דאוקמי' בחזק' צדקת דלא נאנסה, לפמ"ש דחזק' צדק' ג"כ מטעם רוב אלא דקושי' תוס' די"ל דהוי תרי רובא, ולפמ"ש ליכא תרי רובא דהא בלא חזקת צדקת יש לחוש שהיתה פרוצה ביותר וא"כ ליכא רוב בעילות אחר הבעל וכי כן ליכא אלא חד רוב שנסמוך עליו שמרוב נשי' היא דכשרות וממילא באשת כהן בכלל זה שלא נאנסה וא"כ מוכח עכ"פ דאנו סומכי' על רוב א' לחוד כמובן והדרא קושי' הת"ח נידוק מכאן דאזלי' בתר רוב עיי' אלא באמת לא פשיטא לש"ס בסוטה דבר זה אם ברוב פרוצי' אמרי' רוב בעילות אחר הבעל או לא ולכן לא יוכל למיפשט מכהן ועל גוף דברי פ"י בגיטין דחזקת כשרות לאו מחזקת הגוף רק מטעם רוב נחלקו ופלפלו בו אחרונים עיי' בתשובת בית אפרים בי"ד סי' ב' עיי'. וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי ככולה פי' רש"י דלא לימות דכתיב ושפטו העדה, עיי' נב"י תנינא [יו"ד סי' ר"י] מ"ש בפירוש דברי הש"ס ורש"י ועיי' בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בביאור יותר. ומ"ש תוס' בתירץ שני דכל עיקר דין טריפה שהרג הוא מטעם שהוא עדות שא"א יכול להזימו, ומקשה הש"ס מעדי' זוממי', לא זכיתי להבין דאם הי' מקשה הש"ס דלמא הורג עצמו טריפה הוא לא הי' מועיל ס"ד דש"ס וכי תימא דבדקינן לי' ולא הי' צריך להא והתני' ברבי אומר דהא אנו דנים דלמא כשימצא טריפה אינו עדו' שיוכל להזים דהא טריפה הרגו וא"כ נתגלה דבחנם נהרג דנהרג עפ"י עדות שאי אתה יוכל להזימו ואם הי' מקשה הש"ס מהורג עצמו לא הי' צריך לאריכות כ"כ וצל"ע. והתני' ברבי אומר וכו' יש לעיי' דלמא באופן שלא נהרג ע"פ עדותן רק נגמר דינו. ועד שלא נהרג מת מחמת חולי וכדומה. ופשיטא שבאופן זה אם הוזמו העדים אח"כ דעושי' להם כאשר זממו דהא לא שייך ולא כאשר עשו דהא לא עשו דעל פיהם לא נהרג, וא"כ באופן זה שפיר י"ל ששוב בדקוהו ומצאו שלם ושוב הורגי' העדי' ועושי' להם כאשר זממו, וא"ש לפמ"ש תוס' ד"ה ודלמא וכו' כן י"ל בזה א"כ יאמרו העדים אנו לא רצינו להרגו כיון שלא נהרג על פינו דלמא טריפה הוא אלא דדברי תוס' נראי' רחוקי' בדברי ש"ס ועיקר חסר ועיי', ולפמ"ש רמב"ן בתורה בטעם דעדי' שנים נאמני' יותר מראשוני', ובטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה יש לעיין מ"מ בדין שכתבתי באופן שמת מעצמו ושוב הוזמו ואכ"מ להאריך בזה. רב אשי אמר אתי' משחיטה עצמה, צ"ל כל אמוראי דמייתי ראי' מקרבנות וש"ס דחי איך לא ידעו להביא ראי' משחיטה עצמה דלמא במקום סייף נקב הוי, י"ל דלכאורה צ"ל איך מוכיח מדלמא נקב קרום של מוח דעולה ופסח דזה הוי כמיעוט דמיעוט דלאחר שבדקנו כל טרפות ולא מצאנו ואיך ניחוש שטריפות זה בו, אלא דלפמ"ש המרדכי בפ' הזרוע א"ש דכללא הוא דמיעוט דמיעוט לא הוי אלא משני דברים כמו רוב גבינות מעידי' אותם בקיבות בהמות ואם רוב קיבו' עגלי' ג"כ לא נעבדו א"כ מיעוט עגלים מיעוט דמיעוט, אבל כשיש גם בבהמה א' מני אלף שנשחטה לע"ז שוב לא הוי מיעוט דמיעוט עיי' בו היטב, וא"ש כן לענין טריפות דכל מין טריפות בפ"ע אינו בסוג מיעוט דמיעוט, אבל י"ל עדיין דלחשש שמא במקו' נקב שחיט אין לחוש דלאחר שבודקים הושט ולא נמצא בו נקב ונימא דאיקרה דבאותו מקום שחתך בסכין שם הי' נקב זה הוי כעין נפילה דחד דלא אמרי' שאיקר' כ"כ כן בזה, כן סברת אמוראי עד רב אשי דהוכיח מ"מ מזה כנ"ל לבאר הדבר. והנה פי' רש"י אתי' משחיטה עצמה דאיירי בה עד השתא צ"ל מה רצה בזה ומה ראה על ככה כי על שחיטת קרבנות קאי דלמא על שחיטת חולין. ואין לומר ברש"י דאיירי בה עד השתא היינו על ר"ה דלעיל נשחטה הותרה דהא רש"י ריש סוגין לא פי' דסוגי' על ר"ה קאי, נ"ל כי רש"י סובר כרשב"א וחידושי ר"ן דאין מוכח מבשר תאוה כלום דדיברה תורה נגד יצה"ר, וע"כ דרב אשי על שחיטת קדשים קאי דאיירי מני' לעיל כנ"ל, ובזה נ"ל ליישב כוונת רש"י לקמן פסח וקדשים מאי איכא למימר פי' רש"י דאמר רחמנא ואכלו את הבשר וכו' וצ"ע מה ראה על ככה לפרש כי הקושי' מאכילת הפסח ושלמים, דלמא הקושי' כפשוטו מהקרבת קרבן דלמא טריפה הוא ולהנ"ל א"ש מדמוכח דע"כ רב אשי על הא דלעיל קאי היינו על קדשים כמ"ש, וצ"ל למה אמר