כתב סופר גיטין חולין רעב

שם מציא' בעיר הוי כחצר המשתמר והיינו כיון שנמנעי' ליקח המציאה עיי"ש, וכן י"ל כיון שיש בו משום דרכי שלום הוי כמשתמר ונאמר לי כי כעין זה בריטב"א ב"מ ולפ"ז י"ל דמסיפא ל"ק די"ל דהכי פירושו ויש בו משום גזל מפני דרכי שלום היינו בחצר שאינו משתמר איירי ויש בו מ"מ משום גזל מפני דרכי שלום לכן הוי משתמר והוי גזל ולכן לא מקשה ש"ס רק מרישא דעכ"פ הוי גזל וקרי כאן פרט למזומן ומיושב קושי' תוס' וא"ש עיין, ובזה י"ל מה שנתקשה בו אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו על דלא העמיד ש"ס הקושי' על בריי' ר"פ דקתני ג"כ יוני שובך ויוני עליי' וצ"ע, ולהנ"ל י"ל דשם י"ל בחצר שאינו משתמר כקושי' הנ"ל, אלא מבריי' הנ"ל מקשה שפיר דקתני יש בו משום דרכי שלום ממילא הוי משתמר ומקשה שפיר וא"ש, ולפמ"ש המרשש"ך דבאינו משתמר ליכא משום דרכי שלום וי"ל בפשוט קושי' אאמ"ו זצ"ל דלעיל י"ל באינו משתמר משא"כ מברייתא זו דקתני מפני דרכי שלום קשה שפיר וק"ל, ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל תירץ על קושיתו די"ל לכאורה בחצר של הקדש ולשיטת תוס' ב"ב ע"ט ע"א אין חצר להקדש ולא נהני' ולא מועלי' אלא כיון דמ"מ מדרבנן אין נהני' ולפמ"ש ש"ך סס"י רצ"ב בי"ד דאפי' אין ראוי' מדרבנן פטור משלוח מקשה ש"ס שפיר דגם בשל הקדש לא מתוקמא, והא"ש דמבריי' דלעיל דקאי על הקרא ודריש כי יקרא שפיר י"ל בשל הקדש דמדאוריי' חייב דראוי מדאוריי' משא"כ בריי' זו לדינא דידן קאי מקשה שפיר אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י זכותו יגן בעדי. סיומא דמסכתת חולין לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע, ראיתי בספר קול הרמז על משניות שנתקשה למה נקט לטהר המצורע ולא נקט יולדת ויש בו ג"כ מפני דרכי שלום ועכ"פ הול"ל לא יטול אדם אפי' למצוה כלישנא דרבא לעיל שלח אפי' לדבר מצוה ונדחק, ולפע"ד י"ל, הנה צ"ע במתני' דקאמר לא יטול היינו תחלת לקיחתו לצורך טהרת מצורע ובש"ס לעיל קמ"א ע"א הקשה פשיטא שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ומסקנא בעבר ולקחה או לקחה ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וא"כ הכי הו"ל למתני' לאשמעינן צריך לשלח האם אפי' כשצריך לטהר המצורע והיינו הגם שכבר לקחה ע"מ לשלחה דליכא רק עשה, אבל שלא ליקח האם על הבנים פשיטא וצ"ע והנה גם על הרמב"ם פי"ג מהלכות שחיטה ג"כ כתב לא יטול אפי' לטהר כלשון ואם לקחה חייב לשלחה, ולא כתב מסקנת הש"ס דאפי' לקחה ע"מ לשלחה וכבר נתקשה בו בש"א סי' והנה ביש"ש כאן כתב אפי' ליקח האם לצורך משולחת אסור דמשהה אותה עד אחר שחיטה וטבילת עיין בו, והנה כתב כן בפשיטות וצ"ע דש"ס לעיל לא ס"ל כן דהא שקיל וטרי איך משכחת שלא יהי' אלא עשה וליש"ש צריך שפיר קרא דאפי' לשלחה אח"כ לא יטול שאסור להשהו' מצות שלוח, ובאמת קשה להעמיס זה ברבא דאמר תשלח אפי' לדבר מצוה מ"מ, ואי הקרא תשלח היינו שאסור להשהות וי"ל דנפיק מתשלח היינו זירוז מיד וכעין דרצה לומר תשלח יוכל יחזור בהרים לולי דכתיב כי יקרא, ואם כן דריש רבא א"כ ל"צ לומר תשלח אפי' לדבר מצוה אפי' לדבר רשות לא ידענו שצריך לשלח מיד ה"א שמותר לקח ע"מ לשלח כמו משהה ע"מ לבערו קמ"ל תשלח מיד וע"כ דלא דריש כן וע"כ דתשלח שאם רוצה ליקח לצורך שחיטת מצורע וטרח ש"ס למצא עשה בלא ל"ת ודלא כיש"ש וצ"ע, ולדברי יש"ש הוי א"ש מתני' דקתני לא יטול אם על בני' היינו אפי' לשלח וליכא לא עשה ולא ל"ת, אלא דקשה דש"ס לעיל ל"ל כן כמ"ש ונלפע"ד ליישב ונקדים. הנה הש"א הקשה על תירץ ש"ס לעיל בפקחה ע"מ לשלח וה"א גדול השלום למ"ד בסוטה ז' ע"ב דימי ספירו דווקא אסור בתשמיש ולא בימי חליטו א"כ אין כאן עשיית שלום וקשה למאי צריך תשלח ולכאורה הי' נ"ל ליישב הנה יש להקשות בתחלה כשתירץ בעבר ולקחה דלאו ליכא וכו' מקשה הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד בטלו וכו' והלא גם למ"ד קיימו ולא קיימו קשה מאי אולמא האי עשה וכו' כדמקשה אח"כ והו"ל להקשו' מיד לכ"ע קשה מאי אולמא, ונ"ל ליישב ע"פ שיטת הריב"א דמייתי תוס' דס"ל דל"ת נדחה מפני עשה ולא נשאר רק עשה, ולפ"ז י"ל בלקח ע"מ לטהר' מצורע הגם שלא יפה עושה דאין עשה דוחה לעשה מ"מ כשכבר עשה ואם יטהר בו המצורע לא עבר הל"ת דנדחה מפני עשה דטהרת מצורע רק עשה עבר דלא נדחה והיינו משום מאי אולמא, ואם נאמר שישלח ולא יטהר בו עבר הלאו למפרע דהא לאחר כדי הדיבור לא יוכל לנתק הלאו לשיטת רש"י למ"ד קיימו ולא קיימו בוודאי טוב שיטהר בו ולא עבר