כתב סופר גיטין חולין רע

שמצא' הי' חייב בשלוח כדלעיל ר"פ דמקשה מעיקר' חייב בשלוח, ויש לדחות אבל נ"ל ביותר כפי דרכו, שכבר שלח האם אלא כשחזרה צריך לשלחה אפי' מאה פעמים, אבל בתוך כך עד שחזרה זכה בעליונים ובתוך כך חזרה ועדיין העליוני' מונחי' בזה יש ספק אם חוצצי' או לא דהא באופן שכבר זכה בכל ביצים א"צ לשלח עוד כמבואר ריש פרקין ולקמן וכנ"ל וק"ל. ועיין חו"י שמביא ראי' משיטת תוס' דאין חייב לשלח גם כשאין רוצה בבכי' דאל"כ עכ"פ צריך לשלח האם עיי"ש, ואין מוכרח די"ל דבאפי' שולח אח"כ והספק אם מותר ליקח התחתונים קודם שלוח האם ופשוט. בעי ר"ז יונה על ביצי תסיל וכו' צריך לעיין אם צריך דווקא מינו ואפי' בטהורי' מכ"ש טמא על טהור דלא א"כ למאי צריך ציפור טהורה ולא טמאה הלא נדע דכיון דכתיב לך ולא לכלביך א"כ באפרוחי' או ביצי' טמאי' פטור ממילא א"א בעוף טמאה רק בטהור וצל"ע ובחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ראיתי שכתב שיש קורא טמא ג"כ וכן פי' רש"י בירמי' קורא דגר שקורין קוקוק ובערוך תמה דכאן פי' שאין זה קוקוק, וע"כ צ"ל דאיכא טהור וטמא וכאן ע"כ צ"ל דעל טהור קאי דטמא פטור ממיעוט ציפור, וא"ש דצריך למתני טהור על טמא משום קורא טמא עכ"ד וש"י, ולפ"ז מיושב קושיתי הנ"ל ולולי זה צ"ע. דף קמא ע"א אימא איפכא וכו' צ"ל לפמ"ש תוס' אלו טריפות ס"ב ע"א ד"ה אם רקמה דילפי' היתר ביצי' מדכתיב תקח לך ואם כא הוי קתני והאם רובצת עליהם לא הוי ידענו שביצי' מותרי' אדרבא ה"א דווקא על אפרוחי' מדכתיב תקח לך ולא לכלביך דע"כ והאם רובצת דווקא על אפרוחי' וצ"ע וי"ל. לא צריכא דעבר ושקלי' וכו' הקשה תוס' על הריב"א דס"ל דל"ת לעולם נדחה, ועיין נוב"י תניינא חלק או"ח סי' קל"ה שטרח בכוונת קושי' תוס' דלכאורה ל"ק דגם לריב"א עכ"פ עשה ול"ת מקרי רק דל"ת נדחה, והעלה דקושי' תוס' בלשון ש"ס דלאור עברי' ולריב"א לא עבר ללאו דנדחה עיי"ש, ובמח"כ לא הועיל כלום דוודאי אם לקחה מתחלה ע"מ לקיים מצוה לא עבר ללאו אבל עבר ישקלי' שלא לצורך מצוה שפיר לאו עברי' ולק"מ קושי' תוס', אבל הנלפע"ד ע"פ תוס' זבחים כ"א ע"ב ד"ה לענין מלקות וכו' שכתב דעשה חמור' שיש בה כרת ל"צ בעידנא מ"מ לא דחי עשה ול"ת כדמוכח מכאן, והנה לריב"א דס"ל דל"ת לעולם נדחה רק מאי אולמא יהי' הדין שעשה חמורה תדחה לעשה ול"ת דהא ל"ת גם בעשה קלה נדחה ולא נשאר רק העשה א"כ בעשה חמורה לא שייך מאי אולמא כדאמר לקמן וכי כן מאי מקשה ש"ס עשה ול"ת הוא ולריב"א ל"ק רק מאי אולמא א"כ לשני מיד גדול השלום וה"א שחמורה עשה דמצורע וליכא מאי אולמא וממילא נדחה עשה ול"ת זו קושי' תוס' וחידש דמ"מ נשאר עשה מל"ת ולכן עשה דאלי' לא דחי עשה ול"ת, רק עשה לחוד כדלקמן וא"ש כנ"ל נכון וק"ל. והנה בסוף נב"י קמא הקשה חתנו הרב זצ"ל על הריב"א למה לא ללקי הרי מצוה הבאה בעבירה היא כיון שעשה אינה נדחה ולא יצא המצוה ממילא איכא גם ל"ת וללקי עיי"ש, שתירץ לו כיון דליכא רק מאי אולמא היינו לכתחלה אבל כשעבר אמרי' שוב מאי אולמא ואמרי' שקיים המצוה ולא עבר הל"ת עיי"ש, והנה דבריו צדקו לפי ה"א של תוס' בריב"א, אבל לפי דמתרץ דנשאר איסור דל"ת הדרא הקושי' לדוכתא הוי מהב"ע ותהדר חומרא דמלקו' וצ"ע, ולפע"ד נראה דלא מצינו מהב"ע דלא יצא דילפינן מוהבאתם את הגזול וכו' היינו כשנאמר דלא יצא ידי מצוה לא יתוסף איסור רק איסורא דעבר כדקאי קאי אמרי' שלא יצא ידי מצוה או מדרבנן כדס"ל לתוס' סוכה ט' ע"א, או מדאוריי' דמתועב מצוה כזו לפני המקום ואין רצונו ונחת רוח ית"ש במצוה הבאה ע"י עבירה וכ"ז כשלא תתרבה התועבה ע"י שלא יצא המצוה, אבל בכה"ג שעבר העשה ול"ת ועשה מצוה אם כאמר שלא יצא ידי מצוה וגדול התיעוב וניעוץ לפני ה' כי עי"ז עבר גם ל"ת שיש בו מלקות וכשיצא ידי מצוה לא עבר הלאו רק קצת איסור לתירץ תוס' מצוה כזו מקובלת לפניו ית"ש כדי שלא יגדל האיסור האיסור נגד רצונו העברת לאו גמור כנ"ל ועיין בסברה זו היטב ויש לדרוש אחרי' במק"א. ועיין נוב"י שם שטרח ליישב הרמב"ם בפ"ו מהלכ' יבום שכתב בהיתה יבמה אסור' על יבמה איסור לאו או איסור עשה וכו' ה"ז חולצת ולא מתייבמת ומן הדין שיתייבמו שעשה דוחה ל"ת וכו' והקשה ביש"ש הלא בש"ס אמר באלמנה מן הנשואי' לכה"ג דאיכא עשה ול"ת ל"ק והלא גם אין עשה דוחה עשה ואיך כתב באיסור עשה דקנה והאריך ליישב ונדחק קצת בו עיי"ש ועיין שאגת ארי' סי'