כתב סופר גיטין חולין רס

ואחר החקיר' והשאלה כי אינו שותף בכל המתני' וי"ל שעלה קאי מתני' והמשתתף עמהן היינו שמשתתף עם כהן ונכרי שלזה יש חלק בראש ולזה בזרוע צריך שירשו' לא סמכי' על דפע' הנכרי וכהנ"ל, אבל כשיש לנכרי חלק בכל המתני' ל"צ לרשום כלל דמפעא פעי ומיושב שיטת הרמב"ם אלא דרמב"ם אינו מיושב דעדיין הי' לו להביא דין דמתני' במשתתף עם שניהם דצריך שירשום אבל שיטתו מיושבת שפיר כנ"ל ועיין. אלמא בתר חיובא אזלינן וכו' כ' המרדכי ישראל ששחט אצל גוי שאם ימצא טריפה יהי' של גוי, ונמצאת כשיר' פטור מן המתנות כיון דבשע' זביחה לא ברירא שתהי' כשירה, הגם דרוב בהמות כשירות מ"מ אין הולכי' בממון אחר הרוב ועוד דטריפות הריאה שכיח, עיין בפנים, ומובא בש"ע סי' ס"א, ובפר"ח מייתי מספרי מאת זובחי הזבח שצריך שיהי' מבורר בשעת זביחה מי הוא הזובח שאם הוא בר חיוב מתני' ואז בא חיובו עיי"ש, וצל"ע דין הנ"ל דתרי טעמי חדא הא אתמול אכלנו מחלבה וגם אחר הזביחה אנו מחזיקי' אותה לכשירה משום הרוב ואיך נאמר במה שנוגע לענין ממון שאין הולכי' אחר הרוב וכבר כתובה סברא זו בתוס' בכור' רפ"ג כ' ע"א ד"ה ור' יהושע וכו' וכ"כ בהפלאה ספ"ק דכתובות, ועוד אין אנו דני' כאן כלל לענין ממון רק אם מבורר בשעת זביחה של מי הוא והלא מבורר לנו וללוקח ישראל כי שלו היא משום הרוב ויודע בנפשו ששלו תהי' וממילא חייב במתנות, והלא לענין נתינה לכהן עצמו אין לנו לדון בי' אי הולכי' בממון אחר הרוב דכיון דראוי' לכהן ואוכל ממנה מדינא חייב במתנות דאל"כ איך נותני' כלל מתנות אולי טריפה היא וע"כ כיון שעכ"פ מותר' באכילה מצד הרוב ולא חוששי' שמא במקום נקב קשחט ושפיר ונתן לכהן קרינן בי' שראוי' לכהן עיין רש"י לקמן קל"ו ע"ב דטריפה פטור ממתנות נפקא מונתן לכהן, ובב"י סי' ס"א מדכתיב זובחי הזבח וטריפה לא זביחה מקרי והיינו זביחה שאינה מתרת לאכילה אבל כל שמתרת לאכילה הגם אם קמי' שמיא גלי' דטריפה היא כיון שלדידן לא גלי' ואוכלי' על הרוב זביחה מקרי שמתר' וצריך ליתן מתנות ולא נאמר אולי טריפה היא, וכוונת המרדכי רק מצד ספק של נכרי אתי' עלה דלמא טריפה ושייכה לנכרי ולא הי' מבורר בשעת זביחה, קשה הלא ע"פ הרוב הי' מבורר ללוקח ולנו, חוץ משיאמר ע"פ הרוב לא הוי בירור גמור כיון דאיכא מיעוט, אלא כי כן ל"צ לומר דאין הולכי' בממון אחר הרוב רק דרוב לא מקרי בירור אבל הא דאין הולכי' בממון בתר רוב אין לו שייכות לכאן, ואולי יש לדחוק כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב חזינן שרוב אינו בירור גמור ולכן אין כאן בירור ודוחק, וגם לפ"ז לא צריך המרדכי למ"ש כיון דאין עושה טבלי' דל"ל כר"י עיין בו, ולהנ"ל גם לענין איסור הי' מותר כיון שאין כאן בירור ממילא פטור לכן לא זכיתי להבין דברי המרדכי וצלע"ג. דף קל"ד ע"א חווין שיורא ע"מ לאו שיורא, כתב תוס' בתירץ קמא שאמר ואם לא תקיי' התנאי מ"מ לא יהי' המקח בטל, וצ"ב א"כ פשיטא שנותן לכל כהן שירצה כיון שהתנה כן, ונ"ל ראי' מזה למ"ש קצה"ח סי' רס"א סק"ט, ובאבני מלואי' סי' כ"ט ס"ק א' דגם בלא התנה כדינא מ"מ צריך ליתן לו כמו שהתנה אלא שאין המקח בטל כשלא יקיי' וגרע מאלו התנה כדינא שברצונו תליא אם רוצה לקיי' התנאי או לא עיי"ש, וכי כן כאן הגם שאמר ואם לא לא יהי' המקח בטל עכ"פ יתחייב ליתן לו מדינא כיון ששיעבד עצמו ואשמעינן דנותן לכל כהן שירצה וכמו שפי' רש"י שאינו יוכל לחייב עצמו בזה שאין לו בו רק טובת הנאה, ודברי רש"י ותוס' צריכי' להדדי כנ"ל ועיין. והנה תירץ תוס' עוד דהוי מתנה עמ"ש בתורה שהרשתו תורה ליתנה לכל כהן שירצה וכ"כ הרא"ש כאן וביתר ביאור בב"ב ס"ג ע"א, וצ"ע הכא זה תנאי בדבר שבממון ולר"י דבדבר שבממון תנאי קיים גם כאן מועיל תנאי ודבדבר שבממון דתנאו קיים מטעם דמחיל כחו ושעבודו וכן כאן יוכל למחול כחו שנתנו לו תורה רשות לתת לכל מי שירצה וכמו כן שיוכל למחול חלק ירושתו לר"י כמבואר בש"ס ב"ב דף ע"ב וע"כ בריי' דנותן לכל כהן ס"ל כר"מ ומאי מקשה מבריי' ע"מ שהמתנו' שלי המתנו' שלו י"ל בריי' זו אתי' כר"י דבדבר שבממון התנאי קיים, וגם לתירץ ראשון יש להקשות דלמא ברייתא הנ"ל כשלא אמר ואם לאו מ"מ המקח קיים, וצ"ע. ונ"ל ע"פ מ"ש הרא"ש ב"ב שם ס"ג ע"א דש"ס ס"ל שם גם בה"א דע"מ שהמעשרי' שלי בשיור איירי מדקתני המעשר שלי ואי תנאי הוא הול"ל צריך ליתן לו המעשר ואם לאו המקח בטל ומדאמר המעשר שלו משמע דשיורא הוא ושלו