כתב סופר גיטין חולין רנט

את כולם, דראוים לומר כולם פטורי' דפוטרי' משמע שפוטרי' אותם, ובישוב כ"ז נ"ל דלכאורה צע"ג למה כ"א פטור הלא איכא רוב לחייבו דרובא אינם בכורי' ועל כ"א וא' י"ל מרובא בוודאי הוא ויתחייב במתנות בוודאי לשמואל דס"ל אין הולכי' בממון אחר הרוב א"ש ובאמת מייתי ש"ס ב"ב ר"פ המוכר פירות דפליגו תנאי בפלוגתא דרב ושמואל וי"ל גם לרב מתני' כמ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב והוא כאידך תנא אבל קשיא דהו"ל להביא בש"ס שם מתני' דהכא וגם קשה לשיטות דסוברי' דברובא דאיתא קמן הולכין בממון אחר הרוב קשי' לכ"ע, וראיתי אחרי רואי שכבר נתקשה בזה אאמ"ו זצ"ל ולא ביאר הקושי' כ"כ והניח בצע"ג, והי' מזה ראי' לסברת תוס' בכורות ר"פ ג' כ' ע"א ד"ה ור' יהושע וכו' דס"ל דבממון שאין לו תובעי' גם רב ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב או היכי דאין יוכל לומר קים לי שאני מהרוב עיי"ש ולפ"ז א"ש כאן כמובן אבל לאינך שיטות דל"ל כתוס' הנ"ל צ"ע. אבל י"ל דא"ש דאין אנו יכולי' לחייב כ"א וא' כיון שסוף כל סוף אחד בוודאי יתן שלא כדין וא' יש בידו הבכור שהוא המיעוט כשתובעי' מכ"א יאמר כיון שע"כ אחד מהמיעוט והוא פטור ליתן אולי אני מהמיעוט וחבירו מהרוב וסוף כל סוף שבט הכהנים נטלו מאחד שלא כדין כ"א יוכל לדחות ויאמר אולי אני המיעוט וחבירי מהרוב ולמה תקח ממני תחלה ולבסוף באחרון תתלה המיעוט איפוך אנא, ולענין איסור שני' אוכלי' וכ"א תולה האיסור בחבירו או שא' אוכלם בזאח"ז ותולה שאכל האיסור עיי"ש, ולענין ממון נהפוך הוא שכ"א לא יוציא ממונו ויאמר בשל חבירו מהרוב כנ"ל, וכל זה בשכולם שחוטי' לפנינו בב"א ותביע' הכהני' בב"א בא יוכל כ"א לומר כהנ"ל כיון שסוף כל סוף מ"א תקח שלא כדין ובכולל א' הבכור משא"כ כשאינם כולן שחוטי' לפנינו קמא קמא דשחיט יבא הכהן לתבוע דמרובא פרוש ומיעוט נשאר ברובא איתא לתבוע ממה ששחוט וחיוב לפניו, וכעין שני שבילין שאם באו כ"א א"א למקמי אפי' א' אחזקתו דבוודאי א' טמא משא"כ כשבאי' זאח"ז וזכר לדבר למ"ש ועיין, ועיי' שבועו' מ"ז ע"ב, והא"ש לשון מתני' בזמן שמאה שוחטי' את כולן היינו שמאה שוחטי' כולן שבזמן א' שוחטי' כולן ולא נשאר א' וחיוב מכולן באחת לפנינו לכן בשום א' א"צ ליתן כמ"ש והיינו פוטרי' את כולם כ"א וא' פוטר חבירו דאם לא שחט הוא גם חבירו לא הי' פטור רק מאחר שכולן שוחטי' פטורי' כולן וא"ש ומדויק לשון מתני' והא"ש דשינה הרמב"ם לשון מתני' דכ"ז אנו צריכי' אם ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב אבל הרמב"ם להלכתא דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל ס"ל אפי' ברובא דאיתא קמן ל"צ דווקא בשחטו בזמן א' ושינה שפיר לשון מתני', ומתני' ס"ל כהאי תנא דהולכי' בממון אחר הרוב או דנקט באופן דאתי' ככולהו תנאי הך דינא ולהלכתא כשמואל בדינא דאין הולכי' אחר הרוב נקט הרמב"ם אם למאה יש לכל א' וא' וא"ש הכל עיי' בכ"ז, עיי' תה"ד סי' שי"ד אי לא אזלי' בתר רובא בממון דווקא ברובא דליתא קמן עיי"ש ועיין ח"מ סי' רצ"ב ובקצה"ח שם. דף קל"ג ע"ב כותי מפעא פעי שיטת רש"י דווקא כשיושב אמסחתא צועק אל תתנם בכך אבל הרמב"ם ס"ל גם כשאינו יושב שם מ"מ שייך מפע' פעי שמספר כי יש לו חלק בבהמה זו. וכבר תמה בטור וב"י האריך א"כ איך יפרנס מתני' דקתני והמשתתף עמהם צריך שירשום ונדחק שצ"ל דעמהן אכהני' דעלמא, וזה צ"ע דהא מעיקרא לא מקשה ש"ס ממתני' רק ממשמעות הלשון עמהן משמע דקאי גם אנכרי, ועיין כנה"ג אריכת בישוב הרמב"ם, ובישוב הרי"ף דלא מייתי כלל הך חילוק ועיי' פר"ח, ולפע"ד יש לפרש מתני' ע"פ שיטת הרמב"ם, הנה יש להסתפק באופן שיש לנכרי חלק בראש לבד ובזרוע וקיבה יש לכהן חלק אם צריך שירשום אם נאמר דנכרי פעי שיש לו חלק זה בבהמה וכי כן יוודע שאין לו חלק בכל המתני' וצריך שירשו' חלק הכהן או נימא פעי סתם שיש לו חלק בבהמה ולא יפרט במה שוב יהי' דני' את הישראל בעל הבהמה לזכו' שיש לנכרי חלק בכולה ולא יבוא למחשדי' כיון שנודע שיש שותפת לנכרי יאמרו שיש לו שותפ' במתני', או נימא בוודאי ביש לו חלק בכל המתני' גם דלא יגיד ויפרט במה יש לו חלק מ"מ לא יחשדוהו אולי יש לו חלק בבהמה ולא במתני' ידונו לזכות וגם אם ישאל לגוי במה יש לו חלק יאמר האמת אבל כשבאמת אין לו חלק בכל המתני' כשישאלו אותו יגיד האמת יש לחוש שפיר לחשדא על הנשאר מן המתני' שאין לו בו חלק שלא ידעו שיש לכהן בו, וכן י"ל באמת שבאופן זה צריך שירשום חלק הכהן דאולי יתברר על ידי פיעתו