כתב סופר גיטין חולין כו

אם גם דאיסור שבת קבוע שלא לחתוך מחובר אבל קבוע ג"כ דמותר לחתוך התלוש ושוב איכא ספק זה כמו חתיכה אחת ואינו יודע אם חלב או שומן ואיסור חלב על כל ישראל קביע' וקיימא, ומהשתא במקריב קרבן בשבת שמותר ואינו יודע אם הוא כשר והוא קרבן או לא הוי כחתיכה א' שבהמה לפניו ואינו יודע אם שחוטה מותר בה או לא ואין זה איקבע לדעתי וזה ברור נכון ופשוט. וכבר נודע תירץ הגאון חות דעת זצ"ל בסי' ק"י דהתורה לא דברה על הספק דהיינו דציותה על האיסור נבלה או חלב לא נאכל היינו וודאי חלב ונבלה, והיכי דציוה שנקריב עולה או חטאת וכדומה היינו וודאי עולה ולא ספק ושפיר מקשה הש"ס אלו דבריו ז"ל עיי' בו, וצריך לבאר א"כ מאי מוכיח הש"ס מפסח דאמר רחמנא עצם לא תשברו בו ואיך בדקי' לי' הכא י"ל לענין איסור ספיקא מותר וא"כ מותר לשבור העצם דלמא לאו פסח הוא שימצא טריפה:

והא דעצם לא תשברו היינו בוודאי כגון שבדק ומצא' כשר שוב איסורא הוא וזה הקשה בחור מופלג א', ובתחלה השבתיו מדאיצטרך בו לדרשא בכשר ולא בפסול והלא נדע שבפסול כשר מדבודק מספק טריפה כשר ואי גם בפסול לא ישבר א"כ איך בדקינן וע"כ מדאיצטרך בו ש"מ דהי' אפשר להקריב פסח בלא שבירת עצם כלל וע"כ דאזלי' בתר רובו ושוב עוררני רבני מופלג א' כי א"צ לכל זה וטעותא הוא דהא וודאי רוב איכא סברא יותר ממיעוט וכי כן בוודאי אסור לשבור עצם דלמא טריפה היא דלא הוי ספק השקול דקרוב שכשר הוא, אלא דהקושי' איפכא מנא לן דלא ניחוש מ"מ למיעוט דלמא מקריבי' משום ספק דאורייתא דעכ"פ ספק מיעוט טריפות לא יגרע מספק השקול וזה נכון. ובדברי ח"ד הנ"ל מיושב קושי' תוס' משבת דלענין שבת הדרינן דספיקא דאורייתא לקולא ולפמ"ש לעיל דשבת לא מקרי איקבע איסורא לענין זה, ויש מכאן ראי' לשיטת הרמב"ם כמובן ומהתימה כי בעל ח"ד לא נחית לישב קושי' תוס' בדברי' מהנרא' כי ס"ל כהפלתי דשבת הוי איקבע אסורא וכבר כתבתי לעיל הנלפע"ד בזה, עיי' רמב"ם בפ"ט מהלכ' ט"מ הלכה י"ג שכ' שבתות ספק לקולא דלא כפלתי ועיי' תירץ לקושי' ראשונ' בטורי אבן חגיגה באבני מלואי' דף ד' ע"א ד"ה איצטרך קרא תירץ נכון מאוד עיי"ש. ויש לעיי' ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הלכה יו"ד אשר זה לשונו בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרו' אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתיך, ועיי' כ"מ שם שתמה דהא בש"ס בזבחים ע"א ע"ב יליף מדרש מן הבקר להוציא את הטריפה, ונדחק שם דהרמב"ם סובר דאסמכתא בעלמא או דרוצה לומר גם בלא קרא אסור משום הקריבהו עיי"ש, ולפע"ד הי' נראה כי הרמב"ם שביק ילפותא מקרא דמשום הדרש מן הבקר לא הוי ידעי' רק בוודאי טריפה אבל לא ספק דהי' מותר ככל ספק דאוריי' לקולא אבל מטעמא דהקריבהו נא לפחתיך נ"ל דאסור גם ספק דסובר הרמב"ם מכיון שאסור באכילה להדיוט ואינו ראוי' לצרכו הגם כי ספק דאוריי' רק מדרבנן לחומרא שנחוש לטריפה מ"מ עכ"פ מקרי הקריבהו נא לפחתיך ולדעתי ההסברה כך איך תקריב לה' מה שאסור לך ולא תרצה לאכלה איך תקריב לה' מגונה ומתועב אצלך ומדויק כן בלשון הרמב"ם שנולד בה אחת מן הטריפו' אותה באכילה, מה רצה באריכ' הזה לא הול"ל רק שנולד בה אחת מן הטריפות ומה לנו אם אוסרי' אותה באכילה ופשיטא שטריפה אסורה באכילה, אלא דכל ענין הקריבהו נא לאו משום דטריפה מאוסה להקריב רק מאחר שטריפה אסורה לנו באכילה לכן לא יקריב לה' מה שאין ראוי לעצמו וכי כן גם ספק דאוריי' שאסור מדרבנן ממילא אסורה לגבוה מטעם הנ"ל ולדעתי טעם זה דאוריי' הוא שהדבר מאוס ולכן שביק הרמב"ם הקרא דמן הבקר דמשם לא הי' מוכח בספק טריפות דמותר מן התורה, וש"ס י"ל דמייתי רק דרש הזה י"ל דאזיל ספק דאוריי' לחומרא א"כ די בדרש דמן הבקר, אבל הרמב"ם להלכתא דספק דאוריי' לקולא כא די בדרשא זו קרא בתורה הוצרך להביא מהקריבהו נא וכיון דצריך להביא מן הקריבהו נא שוב לא מביא פסוק אחר כנ"ל, ועדיין יש לפקפק דהוי לש"ס להביא מהקריבהו נא לענין איסורי וחומר' דרבנן בטריפות דמשום הקריבהו נא אסור להקריב וכנ"ל, וזה דלא כדברי ספר חות דעת הנ"ל כמובן עיי' וק"ל. הערופה כשהיא שלימה הקשה תוס' דלקמן דרשי' זאת בערופה עיי' לקמן ר"פ השוחט כ"ז ע"א מ"ש בישוב קושי' תוס' רחב משם. אתי' מפרה אדומה וכו' הקשה תוס' דלמא משו' דאיכא חזק' דפרה בת שתי שנים ומיהא