כתב סופר גיטין חולין כה

ומניין לנו ברוב תינוקו' מנפחו' בעיסה ורוב מתעברו' עיי'. לכן נלפע"ד דהרבינו חיים כהן אית לי' שיטת הרמב"ם דפסק ספק דאוריי' מה"ת להקל וא"כ מעולם לא היינו צריכי' להעמיד ולהחזיק הבהמה על הרוב דמן הספק ג"כ מותרת, ועתה נגד חזק' טומאה ע"כ אנו צריכי' להתחיל לדון על הרוב דאל"כ היינו מעמידי' הטמא על חזקתו ושפיר התחלת החזק' הרוב בבהמה זו עתה ומ"מ עדיף מחזקה ומוכח שפיר כנ"ל, וי"ל לפ"ז ר"ל דסובר ספיקא דאוריי' לחומרא כמ"ש האחרונים דהא סבר ר"פ ספק אכל חתיכה אחת ועיי' פלתי בשער הספק ולדידי' אין ראי' מפ"א די"ל כקושיתי יען היינו סומכי' על הרוב לשוחטה ולאכלה, וי"ל דר"מ סובר סמוך מיעוטא לחזקה כי התם ברוב תינוקו' מטפחו' ורוב מתעברו' וזה ליכא למילף מפ"א, וחכמים כהלכתא דספק דאורייתא לקולא שפיר ילפו מפ"א דרובא וחזקה רובא עדיף כנ"ל ליישב עיי' בכ"ז וק"ל. ועיי' בריט אלגזי בבכורו' דמביא מתשוב' מחנה אפרים דלא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה רק היכי דרוב וחזקה בגוף א', משא"כ בפ"א דהרוב בבהמה וחזקה בטמא ול"ק מידי ממילא קושי' מהרש"א, וצ"ל מהא דרוב תינוקות מטפחות וחזק' עיסה שג"כ בשני גופי', ומתשוב' מהרי"ט דסמוך מיעוט לא אמרי' רק ברוב הטבע ולא בשאר רובא עיי"ש. והקשה בספר שעה"מ מאחר דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאית לנו קרוב מקרא דוהיה העיר הקרובה א"כ ידעי' ממילא מקו"ח דאזלי' בתר רוב, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכתב ליישב דבאמת קורבא גופא מטע' רוב דרוב רגל המהלך בסביבו' עירו הקרובה ובני עיר יוצאים ובאי' דרך עירם יותר מבני עיר אחרת והוי כעין רוב אלא שהוא רוב גרוע וקאמר רוב מעלי' עדיף מקורבא וכל זה בתר דידעי' דאזלי' בתר רובא תלי' טעמא דעיר הקרובה מטעם רובא ורוב מעלי' עדיף וקרא בדלא נפישא, אבל אי לא הוי ידעי' בשום מקום דאזלינן בתר רובא לא הוי אפי' טעם קורבא אלא מגזה"כ או מטע' שכתב הרא"ע עיי' בו ואפי' איכא דעדיף נמי קורבא עדיף ובעלמא לא בתר רוב ולא בתר קורבא אזלי' עכ"ד הקדושי' וש"י. ובתחלת הרעיון הי' נלפע"ד כי אין כאן קושי' דוודאי בלא ילפותא כלל נדע מסברא ולא יכחיש שום אדם בעולם כי רוב סברא הוא הן רובא דאיתא קמן הן בליתא קמן, אלא דמקשה הש"ס מנא לן דמותר לסמוך על זה באיסור והיתר ולא נחוש דלמא מ"מ מן המיעוט הדבר הזה שאנו דני' עליו וע"ז מייתי ילפותות, ואומר מעתה כי אין ללמוד מקורבא דעגלה ערופה די"ל דשם ציותה תורה אם אנו מסופקי' מאיזה העיר הוא ומאיזה העיר יביאו העגלה ימדדו העיר והקרובה היא המחויב' ולא אחר' וכי כן מעולם לא נתחייבו שאר עיירו' הרחוקו' כי התורה כך ציותה והטילה תחלת החיוב על הקרובה דאיכא סברא יותר שמשם הוא וממילא אנו אומרי' כי רוב סברא יותר דמרוב יביא ועל הרוב מוטל החיוב ועל השאר לא הי' התחלת המצוה מעיקרא ומשא"כ באכילת איסור שאסרה התורה טריפה ואסרה כן בקרבן, מנא לן להתיר לסמוך ולאכול ולהקריב על הסברא שהבהמה מן הרוב ועל זה הוצרך להביא ילפותות האמורו' כאן כנ"ל נכון ופשוט. אלא שצ"ע הא דילפי' באמת מעגלה ערופה דאזלי' בתר קורבי' ולפמ"ש אין ללמוד משם צ"ל למסקנא דכבר הוכחנו דאזלי' בתר רוב כיון שנוטה להיות יותר מן הרוב ממה שיהי' מן המיעוט כן ילפי' דסמכי' אקרוב מדחזי' בע"ע דקורבא איכא סברא שיהי' מקרוב יותר ממה שיהי' מן הרחוק כנ"ל וק"ל. אתי' מרישא של עולא הראשונים הקשו מכאן על הרמב"ם דפוסק ספיקא דאוריי' לקולא א"כ איך הוכיח מכאן דאזלי' בתר רובא במקו' דספיקא להחמיר כגון דאתחזק איסורא. וראיתי בפלתי שכתב כי הוכחת הש"ס מדמקריבי' בשבת ושבת איקבע איסורא ע"כ דאזלי' בתר רובא עיי' בו בפנים, ומאוד דבריו צ"ע דנעלם ממנו במח"כ דברי תוס' בסוגי' דבלא"ה הקשה מאי מועיל בדיקה לענין שחיטה בשבת ותירץ דמזה לא מוכח דכך התירה תורה לדחות שבת מספק כמו לענין פ"ל, וגוף דבריו דשבת איקבע אסורא לא נ"ל לדעתי העני' דאתחזק אסורא שייך בשבת באפוקי יומא שמסופקי' אם עדיין שבת או לא הוי אתחזק אסורא דשבת שאיתחזק היום ועיי' מג"א ריש הלכות תענית, ואיקבע איסורא היינו חתיכה אחת משתי חתיכות איכא בשב' כגון דאיכא לפניו מחובר ותלוש ואינו מבחין אם חותך המחובר או התלוש היינו איקבע איסורא, אבל כשמסופק אם זה שחותך הוא תלוש או מחובר ואין לפניו אלא דבר א' זה לא מקרי איקבע משום שיום השבת קבוע דעכ"פ