כתב סופר גיטין חולין רנח

ג"כ נותני' לו או לא מ"מ מצות נתינה דווקא בכהן וא"כ י"ל רב לא מספקא לי' אי אקרי עם ופשיטא לי' דלא מקרי עם כבריי' הנ"ל שאינו בקדושה אין מוציאי' אותו מידו, והא דאמר רב לא מסתייע דלא שקלינן אלא מחטף נמי חטפי היינו דלוי חטף בע"כ של בעלי' ואמר שאולי יוצאי' בו מצות נתינה ואמר רב לא מסתייע דלא שקלינן מנייהו היינו אם הבעלי' נתנו לו וברשות בא לידו בטעו' בעלי' לא שקלינן מיני' מספק אלא מנחנוף נמי חטף לכתחלה מיד בעלי' להביא' לספק מצוה וצע"ק, ויש להוכיח מזה כמ"ש לעיל דלעולם מוציאי' ממנו וגם כשנתנו לו בטעות וברשות בא לידו מ"מ יכולי' להוציא שיאמרו אנחנו רוצים לעשות וודאי מצוה ואין זה ענין לתפיסה דספק ממון שרק מצד ממון אתי הבעלי' לרבוע אמרי' אין מוציאי' כשברשו' בא לידו משא"כ בדין זה כנ"ל ועדיין צ"ע. דרש מרימה הלכתא כוותי' דרב וכו' הנה הרמב"ם פסק אי תפס הכהן לא מפקינן מיני' והוא לשיטתו אזיל דפסק גם בספק בכור כן. אלא קשה על הטור שפסק בבכור דמוציאי' ובסי' מ"א פסק דאין מוציאי' מיד כהן, ובפלתי תירץ דכוונת הטור שבא ליד כהן מיד הלוי מדעתו וברשות בא לידו מהני תפיסה כמבואר משא"כ לקמן שט"ו מיירי בתקפה בע"כ ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה הגהת רמ"א סי' שט"ו מתה"ד דבאם נתנו בטעו' ליד כהן שסבור שמחויב ליתן מוציאי' ממנו דהוי נתינה בטעו' וכתופס שלא ברשות וא"כ אם כוונת הפלתי שנתן הלוי לכהן בטעות א"כ עדיין מוציאי' ממנו ואי נתן לו מרצונו וידע שא"צ ליתן מספק א"כ פשיטא שלא צריך להחזיר לבעלי' מאחר שכבר נתנו לו בכל אופן ואין אחר הנתינה כלום, ובאמת מצאתי ברמב"ן על הלכות בכורות הלכה שס"ל דבנתן לו בטעות ג"כ מקרי תפיסה ברשות ועיין ר"ט אלגאזי שם שהאריך בדין זה, ויש מקום לדברי הפלתי, אבל הגה' הרמ"א לא כן פסק ומביא התה"ד ולמעיין בפנים בתה"ד כתב כמו מוכר ונותן בטעות שחוזר. ולפע"ד נראה ליישב הנה הר"ן הקשה עוד על שיטת הרמב"ם למה לא יחזיר משו' ט"ה של בעלי', ולכאור' הי' אפשר לומר כי זה באמת טעמו של הטור סי' שט"ו שמוציאי' ממנו משו' ט"ה של בעלי' צריך להחזיר כולו, אלא דזה ליתא דא"כ לא שייך זה לספק ממון דגם בוודאי בכור לשיטה זו צריך להחזיר לבעלי' כולו משום ט"ה אבל י"ל ע"פ הפר"ח שדחה קושי' הר"ן הנ"ל דמשום ט"ה יוכל התופס כומר אמור למי תתן ואני אתן לו ועכ"פ לא יחזירו לבעלי', ונ"ל דיפה הקשה הר"ן, הנה פסקי' תופס לבעל חוב ל"ק וברא"ש ב"מ מביא תשוב' הרי"ף דס"ל דגם מבע"ח אין יוכל לתפוס דחב לדידי' רק תקנת חכמים הוא אם יורד מנכסיו וכדומה והרא"ש חולק דנגד בע"ח לא הוי חב דהא חיובא עליו לשלם עיי"ש דף יו"ד ע"א, ונ"ל לפ"ז במקום שיש ספק ממון גם כדס"ל אם תפס לא מפקינן מיני' לא יוכל לתפוס א' בשביל חבירו ויאמר אח"כ אני מוחזק בו בשביל חבירו וכבר זכיתי לו דהוי תופס במקום שחב דהא לא הי' צריך המוחזק להוציא מידו ולשלם מספק רק מאחר שתפס מוחזק בו וא"צ להוציא התופס מידו ועכ"פ תפיסה זו חוב היא לו במקו' שלא הי' צריך להוציא ולא יוכל לתפוס ולזכות בשביל חבירו כנ"ל ולפ"ז בתפס כהן מלוי או כהן מישראל בספק בכור כיון שלא יוכל לעכב לעצמו דט"ה לבעלי' ויוכל לומר לאחר אני נותן שוב היינו גם כשהייתי מחויב ליתן בוודאי לא לך הייתי נותן רק לכהן פלוני אין התופס יוכל לומר אזכה לפלוני בתפיסתי מספק דהרי חב לבעליו ולאו כל כמיני' לתפוס ולזכות לחבירו מה שלא הי' מתחייב להוציא מנא ממילא ע"י ט"ה צריך להחזיר לו כנ"ל ועיין היטב, ומעתה י"ל זה טעמו של הטור בספק בכור דמוציאי' מידו כיון שיש לבעלי' ט"ה הגם שבוודאי יוכל לומר הגד נא לי נמי אתן אבל בספק אין מועיל תפיסתו כלל כמ"ש, וכל זה בתפס אבל בסי' ס"א דמדיוק לשון הטור נראה שנתן לידו רק שבטעו' הי' וכמ"ש הפלתי ומאחר שכבר גילה דעתו שלזה רוצה ליתן אם מחויב ליתן רק שוב נתוודע לו שלא הי' מחויב ליתן שפיר לא מפקינן מיני' דס"ל לטור אי תפס לא מפקינן מיני' היכי דזוכה לעצמו וכאן זוכה לעצמו כיון שכבר גילו הבעלים דעתם ליתן לזה וליכא משום ט"ה כנ"ל והוא נכון לפע"ד וק"ל. דף קל"ב ע"א בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטי' את כולם פוטרי' את כולם, צ"ל לשון מתני' בזמן שמא' שוחטי' את כולן, לא הול"ל רק אם יש למאה לכל א' א' וכ"כ הרמב"ם באמת, ולמה פרט בזמן שמאה שוחטין את כולן זה אריכ' שלא לצורך לכאורה, וצריך טעם למה שינה הרמב"ם לשון המשנה, ובחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל ראיתי שגמגם בלשון פוטרי'