כתב סופר גיטין חולין רנד

שהי' בה מוח כבר דאל"ה פשיטא דטעונן שריפה, דברי תוס' אלו מחוסרי' הבנה ועיין במהרמ"ל שרוצה ליישב ודבריו אינם מובנים במח"כ דפשוט דתוס' קאי אמ"ש תחלה סייעתי' לר"מ ממתני' דשם, אבל אין מובן הלא ש"ס מפרש שם אלאו לאו דאית בי' מוח לחלצינהו ולא משום פשיטא, ועיין הגה"מ מל"מ הלכ' ק"פ שבחנם הניח תוס' כאן בצ"ע ועיין ביד דוד פסחים שם, ונ"ל בכוונת תוס' כאן, דהנה רש"י פי' שם לחלצינהו ומה לו לטרוח ולשרוף עצי' יחלצם וישרוף המוח וע"כ כר"מ ולכאורה י"ל באמת יוכל לעשות כן רק דמתני' אשמעינן כ"ז שלא חלצם צריך לשורפם וע"ז כתב תוס' פשיטא שצריכי' שריפה כיון שהמוח בתוכן ושפיר מקשה לחלצינהו וע"כ כר"מ כנ"ל וק"ל. והנה בצל"ח פסחים שם תמה על הרמב"ם הלכו' א"ה שכתב כלשון מתני' דכאן ולא כתב דין דר"מ אפי' אחר שחכצינהו שמטמאי' עי"ש, ונ"ל ליישב הנה ש"ס דחי שם ראי' ממתני' דס"ל דאסור כשבור עצם וצ"ל מנ"ל לר"מ באמת דינו ונדחק בברייתא דמייתי ש"ס שם ובצל"ח דקדק ג"כ מלשון מתני' כאן נראה דלא כר"מ, ונ"ל דתוס' הקשה שם יניח גומרתא ויוציא המוח ותירץ דשמא יפקע או דטריחא מילתא ותירץ שני דוחק והנכון תירץ ראשון, והנה בפסחים פ"ג ע"ב פליגו אביי ורבא הא דלא יוציא מוח ע"י גומרתא אביי ס"ל משום יפקע ורבא משום מחסר בקדשי' והנה לטעם מחסר בקדשים ליתא בנותר שע"כ ישרוף ולכן לא כתב תוס' רק משום שמא יפקע ולרבא נדחק משום טרחא כנ"ל, ואומר דר"מ ס"ל באמת משום מחסר בקדשים ומייתי ראי' ממתני' דשם לדינו, וש"ס דחי למ"ד שמא יפקע, אבל ר"מ י"ל ס"ל משום מחסר בקדשים, והא"ש דרמב"ם דפסק בהלכ' קרבן פסח פרק יו"ד הלכה ב' לחשש יפקע לפמ"ש הגה' מל"מ שם דיבוא לידי תקלה היינו יפקע ליכא ראי' כר"מ ולא פסק כן כנ"ל עיין. ובזה נ"ל ליישב הא דכתב הרמב"ם בפסולי המוקדשי' דמוצא עצמות קדשים אינם טעונים שריפה ושל פסח בשריפה ועיי"ש השגת הראב"ד ומל"מ, ותוכן הקושי' דש"ס מוצא אוקומתית ליישב הבריי' ורמב"ם מביא סתם ובמל"מ נתקשה לרמב"ם ליכא חילוק בין קדשים לפסח דאסור לשבור עצמות עיי"ש, ונ"ל הנה צ"ל לפי דדחי ש"ס דמתני' משו' דאסור כשבור קשה פשיטא שצריך לשרוף כיון שאסור לשבור ואי דאשמעינן דאסור לשבור איך זה לשייך שם דהו"ל לאשמעינן במק"א דאסור לשבור אפי' של נותר, ונ"ל לומר דר"מ חידש עצמו' ששימשו נותר הוי כבסיס והנה בסיס הוא דבר שמחובר בו ולא יפרד ממנו וכן פי' רש"י שם כן וכן בשב' אם לא יוכל ליטל משולחן נעשה בסיס ואם יוכל לטלו לא נעשה בסיס ור"מ אמר סתם עצמות קדשים ששימשו נותר נעשה בסיס הגם שאפשר לשבור עצמות וליטול המוח מ"מ ס"ל העצמות דין בשר להם ורצה ש"ס להביא סייע' ודחי משום דאסור לשבור היינו וודאי מתני' בשכבר חלצן וזה הרבותא אבל ליכא למילף די"ל דווקא בפסח שאסור לשבור ולכן נעשו בסיס ממש שצריכי' להיות מחובר תמיד משא"כ בעצמות קדשים ליכא ראי' כנ"ל ועיין, והנה ר"מ ס"ל דאיכא ראי' לדינו כמ"ש דס"ל דיוכל ע"י גומרתא וכי כן מ"ש מקדשים כזה כן זה יוכל להוציא ושפיר איכא ראי' אפי' בקדשים, והא"ש דרמב"ם דס"ל שמא יפקע א"כ במתני' איכא בסיס ממש שא"א להוציא משא"כ בקדשים ופסק הרמב"ם בפסח נעשה בסיס ולא בקדשים והא"ש דפסק עצמות פסח טעוני' שריפה ולא של קדשים כנ"ל ועיין, והא"ש מה דנתקשה בהגהות מל"מ הלכ' ק"פ דכתב טעוני' שריפה שמא יבא לידי תקלה הא חלוצי' ג"כ צריכי' שריפה ולהנ"ל א"ש כיון שאסור לשוברם נעשו בסיס ולכן גם אם במקרה נחלצו צריכי' שריפה והכל מחד טעמא דתקלה כנ"ל והוא נכון מאוד עיין. סליק חי' פ' העור והרוטב בעזה"י בריך רחמנא דסייען עד כאן. חי' פרק הזרוע והלחיים. דף ק"ל ע"א מתני' הזרוע והלחיים והקיבה נוהגי' בארץ ובחו"ל וכו' הנה פליגו הפוסקים אי פסקינן כסתם מתני' או כר' עילאי דס"ל בראשית הגז ובזרוע הלחיים דאין נוהגים אלא בארץ, ובפלתי סי' ס"א כתב דנוהגי' לתת מעות לשלוחי א"י שיקנו בהמה בשליחותם ויפרישו מתנות, והוא פקפק על זה דכל מה דאיהו לא מצי עביד שלוחי לא מצי משווי' עיין בו, וזה כשגגה היוצאת מלפני השליט וכי משום שרחוק הוא מא"י לא איהו מצי עביד הא יוכל לילך לשם ולעשות בעצמו, ולדבריו איך שולחי' גט לא"י נימא ג"כ כיון דאיהו אינו שם, והלא הדר בחו"ל ובהמתו