כתב סופר גיטין חולין רמט

הקיבה ומקשה שפיר מי אמר שמואל הכי ומיושב קושי' תוס' הנ"ל, ומיושב ג"כ מה שנתקשה תוס' מאי אשמעינן דשחיטת נכרי נבילה כבר ידענו וכבר כתב מהר"ם שיף דאין כוונת תוס' דהי' די כשיאמר קיבת עכו"ם אסור דאז ה"א דמתני' ר"א דסתם מחשבת עכו"ם לע"ז, אבל הכוונה דהול"ל לומר קיבת נבילה אסורה ולהנ"ל א"ש דה"א דווקא נבילה שהיתה מחיי' נבילה ולא כשנעשה נבילה בשחיטה וכהנ"ל לכן אמר קיבת שחיטת עכו"ם נבילה אסורה דגם בזה אסורה וא"ש עיי' וק"ל. ויש לעיין אולי משו"ה אמר שמואל מפני שמעמידי' בעור קיבת נבילה לאשמעינן דאע"פ שיש לטועמו מ"מ לא בטל משום דבר המעמיד לא בטל, ואם הי' אומר בקיב' נבילה ה"א דלכן לא בטל דשמואל ס"ל מב"מ לא בטל, אבל בעור בטל קמ"ל אפי' בעור אסור, ואי מב"מ בדרבנן בטל א"ש וצ"ע. מתני' חומר בחלב מבדם וכו' במהר"ם שיף כתב דלכן לא יאמר חומר בחלב דאית בי' בב"ח מגדי לרבות משא"כ בדם דדם לאו גדי מקרי משא"כ חלב. וכתב אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו משו"ה נמי לקי דיאמר חומר בדם שנוהג גם בשליל לכ"ע משא"כ חל בב"ח עכ"פ לכ"ע מותר דבחלב שור וכשב ועז כתיב וזה לאו שור כו"ע מקרי, ובחי' הר"ן לקמן ק"כ כתב דאם דם שבישלו מותר מדאורייתא א"כ הוי לי' לומר חומר בחלב שאסור מבושל משא"כ בדם, ואאמ"ו זצ"ל תירץ דהא בחלב חי מותר דהוי שלכדה"נ משא"כ דם וא"כ אסור בזה מותר בזה מותר בזה אסור בזה וזה אין מקומו כאן רק במשנה ספ"ק והתם בלא"ה תנא ושייר טובא, וכתב ואין להקשות איפכא לרש"י וסייעתו דם שבשלו עובר א"כ חומר בדם שחייב חי ומבושל משא"כ בחלב חי פטור זה אינו משום חומר דחלב חי שלכדה"נ הוא וגם דם שלא כד' הנא' מותר רק בדם חי כד' הנא' הוא ומה שיש בו שלא כדרך הנא' ג"כ מותר אלו דבריו זצ"ל וש"י. ויש לעיין לשיטת הטור יו"ד סי' שע"ג דבטומאת כהנים ב"ד מצווין להפרישם מדאורייתא כנגד שיטת הרמב"ם ועיין ב"י שכתב שס"ל דאיכא ג' כתובי' הבאי' כאחד וצריכותא דש"ס יבמות קי"ד ע"א ליתא למסקנא עיי"ש ולפי דבריו בכל איסורי תורה אין ב"ד מצווי' להפרישו וגם ספי לי' בידיי' רק דרבנן ועיין נב"י תניינא חאו"ח סי' א' שכ"כ עיי"ש, וכי כן הוי למתני במתני' דהכא חומר בדם שב"ד מצוין להפרישו וכ"ש שלא לספו בידי' משא"כ בחלב וצל"ע. סליק פרק כל הבשר בעזה"י בריך רחמנא דסייען עד כאן. חי' פרק העור והרוטב דף ק"כ ע"א תנן התם הקפה את הדם ואכלו וכו' חייב, הנה בירושלמי שבועות שתים בתרא רצה תחלה לומר דילפינן שתי' בכלל אכילה מדקתני אכילה בדם ואי בשקרש הא תנן דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ושוב מייתי הכא תני' הקפה את הדם חייב ע"כ לומר לענין טומאה אינו לא אוכל וכו' ולענין איסור חייב א"כ לא מוכח מיני' דשתי' בכלל אכילה ולכן הדר מייתי מואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ע"ש, והנה בתוס' פ' שבוע' כ"ג כתב לר"י יליף מדם דשתי' בכלל אכילה ואי כשקרש הרי תני' דם שקרש אינו לא אוכל, וצ"ע כהנ"ל הרי לענין איסור תני' דם שהקפה חייב והמפרש בירושלמי עמד על זה ונדחק דר"י פליג ול"ל הא דהקפה חייב לענין איסור, ולפע"ד י"ל דר"י ס"ל דוודאי אי דם שקרש הוא כמו צלול י"ל דקרא קאי על דם קרוש ועליו אמר אכילה ולא מוכח שתי' בכלל אכילה די"ל רק על אכילה קאי אלא כיון שלענין טומאה דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה כי כן בוודאי א"א לומר דקרא על דם קרוש קאי הרי סתמו אינו עומד בהקפו דמגרע גרע טובא דהרי לענין טומאה לא חשוב אוכל ומשקה הגם לענין איסור עומד באיסורו ולא פקע מיני' מ"מ א"א לומר דקרא שבק עיקר דרך הכאתו ונקט אכילה וע"כ דשתי' בכלל אכילה ועל שתי' ואכילה הזהיר תורה ומוכח עכ"פ דנכלל שתי' בכלל אכילה כן ס"ל לר"י כנ"ל וק"ל. לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם הוא עיין בתור' חיים שמיישב קושי' תוס' למה לא קאמר ש"ס אכילה כתיב דווקא לענין איסור מקשה דס"ל לש"ס דהוא שלא כדרך אכילתו והנאתו אבל לענין מצוה יצא שלא כדרך הנאתו דהא בלע מצה יצא, והנה ילפי' תרתי מדברי ת"ח אלו דפשיטא לי' דיוצאי' שלכדה"נ וגם דס"ל דבליעה מקרי שלכדה"נ, ובמל"מ הלכ' יסודי תורה מסופק אם יוצא במצוה שלכדה"נ ונרא' דעת מל"מ נוטה שלא