כתב סופר גיטין חולין רמד

לא בטל וא"כ דבר מועט הוא, ולפ"ז י"ל דר"מ סבר דצריך קרא להקדי' דלדידי' יוכל לבטל ודבר מרובה הוא ולא ידעינן שמצוה להקדים כתמיהת תוס' באמת וצריך קרא וגזה"כ הוא בנבילה, אבל לר"י דבר מועט הוא שפיר אמר ל"צ קרא כן י"ל ע"ד פלפול בעלמא. ועיין תשובת מהרי"ל סי' קצ"א שחקר אם בב"נ בלא תאכל גם הנאה דהא בדידי' ליכא הוכחה מדכתיב בנבילה וכתב דאם יהי' בו הנאה א"כ אסור להשליך אמה"ח לכלבו, ואי משום מי איכא מידי זה ליתא כיון שעכ"פ אסור באכילה לישראל עיי"ש שדעתו נוטה שמותר בהנאה מטעם הנ"ל, ולפע"ד בוודאי אי ילפינן מנבילה והיינו דילפינן דע"כ כ"מ שנאמר כא יאכל איסור הנאה בכלל מדצריך קרא בנבילה ע"כ סתמא דאכילה הכי מפרשי גם הנאה וכי כן מה לי לשון לא תאכל דכתיב באיסורי ב"נ או בישראל כיון דמשמע לא תאכל לא יאכל כך הוא, אבל אם נפקא כן מדרש תשליכון אותו ומיעוט הוא אכל אי אתה משליך וכו' לא משמעו' כ"ת כך הוא רק דגילתה התורה איסור הנאה בזה י"ל בב"נ ליכא גילוי לא וכבר כתבנו מזה לעיל במתני' שולח אדם ירך ויש לעיין. דף קטו ע"א היא קודש ואין מעשיה קודש הקשה תוס' לר"י הסנדלר למה לי למימר מקודש דאסור תיפק לי' מכל שתעבתי וכו' ובכתובות תירץ תוס' דצריך קרא כדי למעט שוגג ממחלליה מות יומת עיי"ש, וי"ל דכמדייק בלשון תוס' יראה כי לפי שהקשה תוס' כאן לא יוכל לתרץ כמו התם דהתם הקשה ל"ל קרא כלל נילף מל"ת כ"ת ותירץ שפיר דצריך כל הקרא כדי להסמיך ולמעט שוגג, אבל כאן הקשה למה לי למימר מקודש דאסור היינו דלא צריך ש"ס לומר דמזה נפקא לר"י הסנדלר דאסור רק מל"ת כ"ת, וע"ז לא שייך תירץ תוס' הנ"ל, דאם כי אמת דצריך קרא לשוגג, אבל עכ"פ ש"ס ל"צ לומר דר"י הסנדלר נפקא לי' איסורו מקודש כנ"ל. לא אמרה תורה שלח לתקלה הקשה תוס' מדצריך קרא בציפורי מצורע להתיר אחת ושוב אמרי' דמשולחת מותרת משום שלח לתקלה ובלאו קרא לא ידענו דחדא מותרת והכא מסברא לחוד אמרי' דמותר דל"א תורה שלח לתקלה, ונלפע"ד ליישב, דוודאי א"א לבנות על סברא לפ"א תורה שלח לתקלה להתיר חדא מציפורי מצורע דהא באמת לא ברור שיכשל א' בה רק שכיון שיש אופן שיבא א' לידי מכשול לא אמרה תורה שישלח לתת מכשול משום זה לא נוכל להתיר בלי קרא כיון שיש מצוה וא"א בלא"ה למצורע שיטהר עצמו ומצוה שיטהר עצמו וחיובא הוא וכדי לעשות שלום בינו לאשתו כדלקמן קמ"א ע"א, ולכן הגם שמדינא הוא ששניהם אסורי' וכך מצותו וגלוי וידוע לפניו ית"ש כי כן הדין וכן ראוי' בשביל ספק שאולי יכשול א' בו לא תעכב התורה מלצות מצוה זו שא"א בלעדה שיקח שתי ציפרי' ששניה' נאסרו' ולשלח אחת ע"פ השדה, ולכן לולי קרא אנחנו לא נדע שאחת מותרת רק אחר שכבר גילה לנו שאחת מותרת מסתבר שמשולחת מותרת מטעם לא אמרה תורה שלח ודרכי דרכי נועם מסתבר שזו היא המותרת, אבל בשלוח הקן לפי' שני של רש"י כאן והוא העיקר דהקושי' שלוח הקן תאסר היינו בכל שלוח ושלוח תאסר, והנה לקמן קל"ט ע"ב קאמר יכול יקדר בהרים כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא עיי"ש ובתשובות חו"י מסופק אם מצא קן אם מחייב לקחנה כי לא ציותה תורה רק אם ירצה לקחתה צריך לשלח האם וליקח הבנים, וכי כן כיון שהכל ברצונו תלוי' ואם ירצה לא יקח כלל, למה התירה תורה שברצונו יקח הבנים וישלח האם ע"פ הוצה שאפשר שיכשל בה אדם מהיות טוב לא יקח לא האם ולא הבנים ולא יתן מקו' שאפשר שיכשל בה אדם ומאי יחסר לו אם לא יקח כלל וע"כ מדהתירה תורה ע"כ שלית בה שום תקלה ושפיר מסברא זו לחוד אמרי' דע"כ לית בי' איסור ומיושב קוש' תוס' כנ"ל נכון מאוד. והנה בשעה"מ פט"ו ממאכלות אסורות הקשה לשיטות דאין מבטלי' איסור לכתחלה רק דרבנן א"כ איך קאמר ש"ס לקמן ק"מ ע"א דא"צ מיעוט דאין מביאי' ציפורי מצורע מעיר הנדחת דל"א תורה שלח לתקלה הלא מדאוריי' ליכא איסור דבטל ומותר לשלח ולבטל, ועיין נב"י תנינא חי"ד סי' מ"ה שחידש דביבש לכ"ע אין מבטלי' דאוריי' עיי"ש, ועיי' מ"ש בזה לעיל פג"ה סוגיא דמכריזי' ובסוגיא דזרוע בשילה והנה לכאורה יש לתמוה על שעה"מ שהקשה מלקמן ולא הקשה ממוקדם מכאן דקאמר פ"א תורה שלח לתקלה וכן מש"ס קדושין דמייתי תוס' ובאמת בספר ראש יוסף הקשה מכאן ומקידושין, אבל נ"ל דיפה עשה השעה"מ די"ל לכאורה כעין שכתבו הראשונים בסוגי' דזרוע בשילה גם דמבטלי' איסור דרבנן מ"מ חידוש הוא שיצוה ה' מצוה שא"א לקיימה בלי ביטול איסור