כתב סופר גיטין חולין רלט

להכי עיי"ש, וצ"ע ראי' זו לשיטת הש"ך ובתשובה אחת כתבתי ליישב ע"פ ש"ס עירובין דף ג' ע"א דמחלק בין סוכה למבואות דשל רבים חיישינן שיסמוך זה ע"ז משא"כ בשל יחיד ומייתי ע"ז דאמרי אינשי קדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא עיי"ש, וי"ל בצולין שני פסחים דכל אחד בעל הפסח צריך לשמור פסחו שלא יתערב בשל חבירו ויסמוך אחד על חבירו ולכן חיישינן מפני התערובות, אבל נכרי וישראל ששופתי' זה אצל זה לא יוכל לסמוך על כפרי שפיר סמכינן שישמור שלא יתערב, וכי כן בשני ישראלים עומדי' אצל קדירה א' חיישי' משום חילוף ושם בארה והארכתי בדין זה עיי"ש. אין נאכל מחמת מלחו, הנה הא דצריך דווקא אין נאכל מחמת מלחו כל הפוסקים פסקו זה אין פוצה פה רק פליגי מה נקרא אין נאכל מחמת מלחו, והנה זכיתי לתשוב' הר"י מיגא"ש נשלח לי מאחד מתושבי ארץ הקדושה וראיתי שכתב דראה בתשובה המיוחסת להרי"ף שכתב דלא פסקינן הא דצריך דווקא אינו נאכל מחמת מלחו, ולא כתב טעם לדבר, ונ"ל דס"ל דאינו נאכל דווקא לאורחא או להצניע וקשי' לי' מהא דהני גידי ומש"ס מנחות ראיות שהביא תוס' ומזה הוכיח דע"כ אלו אמוראי ל"ל דשמואל דווקא באינו נאכל אמר כנ"ל ועכ"פ הוא שיטה מחודשת שלא ראינו ולא שמענו ואבותינו גדולי הפוסקים זצ"ל לא ספרו לנו מזה. שמואל שדי לי' לכלבא צ"ל מאי אשמעינן הא אמר ר"נ אמר שמואל שאסור ומה נפקותא למי נתן נ"ל דאשמעינן הגם שראוים למאכל אדם נכרי או לקטן להניח לפניו עכ"פ ולא יהי' ספו בידים ומכ"ש אם הוא משום מראית עין מ"מ מותר להאכיל לכלבים ועיין מג"א סי' תמ"ב ועיין באלי' רבה שם, וצ"ל באמת למה לא האכיל לקטנים דלא אסור רק משום מראית עין וצ"ל דגם בזה אסור לספות בידים ולרמב"ם אפי' בדרבנן מותר בידים קשה. אי אסור לכ"ע אסור, עיין תשובת יד אפי' סי' כ"ה שהוכיח מכאן דאסור להחמיר לעצמו ולהאכיל לבני ביתו דאל"כ מאי מקשה ש"ס דלמא לעצמו רצה להחמיר ולא לבני ביתו וע"כ דלא הגון לעשות כן ועוד האריך שם בראיו' עיין בו, ולפע"ד יש לדחות הראי' מכאן די"ל דוודאי בדבר המותר ורוצה להחמיר לעצמו ולהאכיל לבני ביתו מותר רק כאן שאסור משום מראית עין דדם הוא בזה לא יאכיל לבני ביתו כיון שכל איסורו שנראה כאוכל דם מה לי בני ביתו או עצמו עכ"פ יהי' נראי' כאוכלי' דם ויש לחוש ביותר לבני ביתו שיטעו שמותר, אבל במחמיר לחוש לשיטת פוסק דלית הלכתא כוותי' או לחוש ולעשות הרחקה לעצמו או שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם וכדומה ולהקל לבני ביתו תבא עליו ברכת טוב. דף קי"ג ע"א אימא המעלה העוף אינו עובר בל"ת, פי' רש"י כלומר אין לחוש שמא יאכלנו דאי נמי אכל לא עבר בל"ת, וצל"ע דהא הלכה כב"ה דמתני' דלעיל דעוף אינם עולי' ואינם נאכלי' ולמאי קתני במתני' אינו בא לידי ל"ת הא עכ"פ אסור להעלות הגם שדרבנן הוא ומכ"ש דצ"ע לרש"י דכתב דאין לחוש שמא יאכלנו ואפשר הנפקותא דלא נגזר בי' משו' מראי' עין כ"כ כיון שמצד עצמו אין לחוש לאכילה רק גזירה משום בשר בהמה ועיין סי' פ"ז ביו"ד ובש"ך שם ויש לעיין. ר"ע אומר חיה ועוף אינם מן התורה, הנה הרי"ף מביא דר"ע ולא דר"י הגלילי כתב הרא"ש דס"ל הלכה כר"ע ורבנן לא פליגו רק ר"ע מפרש טעמא דחכמים משום מיעוט ודו"ק, וצ"ל מה ראה הרי"ף לפרש כך דר"ע לפרש בא ואינו משמעות הלשון, וגם א"כ למה לר"ע להזכיר מכלל חיה ועוף רק הי' לו לומר דטמאה ממועט מגדי ואולי בחיה ועוף לא ממעטי' וס"ל גדי גדי לרבות כדשמואל וס"ל אין אאחע"א, ונלפע"ד ליישב, הנה הב"י נתקשה במשמעות הטור דמלשונו וסדורו נראה דס"ל דבשר טמא בחלב אסור מדרבנן באכילה משום בב"ח למאי נפקא מיני' אסרוהו וכתב הב"ח לענין נ"נ וחתיכה ראוי' להתכבד ומה שהשיב הט"ז מסברא כיון שבלא"ה אסור משום טמא תו לא שייך האי פחודי שרי כיון שעכ"פ משום טמא אסור, לא זכיתי להבין הלא עיקר הסברא לרבינו אפרים דבב"ח נ"נ יותר מכל איסורי' כיון שהבשר גורם האיסור וכן החלב דהאי לחודי שרי והתערובות גורם איסור זה דבב"ח ונעשה עצמיות איסור זה שמתהוה משניה' יחד דאין לומר דמשום החלב אסור דבלא בשר אין בו איסור וכן להיפוך, וכי כן הגם שבשר טמא הוא, מ"מ עכ"פ שייך לומר לענין איסור דבב"ח דנ"נ דהאי כחודי לא הי' בו איסור בב"ח רק טמא וע"י תערובות דבב"ח מתהוה איסור דבב"ח שהבשר גורם איסור זה כמו החלב ונ"נ והדבר פשוט וברור וכוונת ט"ז נעלם ממני, אבל הקשה הש"ך איך יאסרו חכמים כיון שבלא"ה