כתב סופר גיטין חולין רלה

ובפחות מס' יהי' אסור ותירץ ג' תירוצי' או דשמנוני' הסכין הוא כחלב כחוש או דבה"ש אינו רותח כמו צלי או דגם דאיכא ס' מ"מ צריך קליפה במקום בליעתו עי"ש, והנה יש להקשות דכדקאמר הש"ס דרב ס"ל בה"ש רותח ואידך ס"ל צונן הי' יוכל לומר כ"ע בה"ש רותח רק ס"ל דאינו רותח כ"כ שיהי' בולע בכולו לכן צריך קליפה ולא מועיל צירוף כל הבהמה, ואידך ס"ל בה"ש רותח כמו צלי ולכן בולע בכולו ומסתמא כל הבהמה ס' נגד הסכין של שחיטה ואפי' קליפה לא צריך רק הדחה ס"ל מ"מ בעי' דעל גב הבשר שנתקנח פליטת הסכין גם שנבלע בפנים מ"מ נשאר על פניו קצת וצריך הדחה וזה כעין סברת רשב"א דצריך קליפה, וי"ל דקליפה לא צריך דכשבולע בפנים מתפשט בשוה אבל צריך הדחה מה שעל פניו של בשר כן י"ל וצ"ע לכאורה, אלא דש"ס בה"א פשיטא לי' דבה"ש לא רותח כ"כ כמו צלי והרי רצה לומר כ"ע בה"ש צונן ס"ל ופשיטא פי' דעכ"פ לא רותח כ"כ שיבליע בכולו כצ"ל, והנה לפי דמייתי אח"כ בסכין של טריפה דסכין בולע וגם לשמואל דאמר סכין ששחט בה אסור לחתוך רותח חזינן דעכ"פ סכין בולע וקשה מלבלוע ע"כ צ"ל דבה"ש רותח כ"כ דאפי' לסכין מבליע כי כן י"ל שפיר דה"ה דמתפשט בכל הבהמה שרך לבלוע ושפיר י"ל בפלוגתא דרב דפליגי אי רותח כ"כ שמבליע בכולו או לא, והא"ש דרי"ף ורמב"ם ס"ל באמת כן וס"ל דמ"ד מדיח דס"ל בה"ש רותח כ"כ שבולע בכולו וכיון שפסק הרי"ף להא דשמואל דבה"ש רותח כ"כ עד שמבליע בסכין הקשה לבלוע פסק ג"כ כמ"ד מדיח דמתפשט בכל הבהמה והא דסכין ששחט בה טריפה דסגי בצונן כמ"ש הרשב"א דגם דבולע אבל אינו פולט דקשה לפלוט מלבלוע וא"ש כנ"ל ליישב ע"ד נכון וק"ל. אמר אביי הא דרבין ליתא וכו' עיין פלתי סי' ק"ה ובנב"י קמא חיו"ד סי' שנתקשו מנ"ל עדיין דהא דכבוש אינו כמבושל ליתא הלא אין מוכח רק דמליח כרותח עיין בהם, ונלפע"ד ליישב הנה כבר כתב הרשב"א ויתר הראשונים הא דתברי' לפינכא ולא שמשו בו צונן לשיטות דמותר להשתמש בצונן בכלי של איסור משום שמא יבא לאשתמש בחמין ע"כ, ובאמת צ"ל א"כ נימא בכל כלי מליחה שיבא להשתמש בחמין וכבר הרגיש הריטב"א וכתב מאחר שהורגלו להשתמש בפנכא בכל דבר חיישי' שישתמשו בו כמו שהורגלו, אבל נ"ל לומר דוודאי לא חיישינן שאם ישתמש בצונן שישתמש בחמין רחוק הוא כי זכור הוא רק אנו חוששים כשישתמש בו בצונן לפעמים ישתמש בכח וישכח ויעבור זמן מעל"ע שהוא זמן כבישה או כדי שיתן ע"ג האור וירתיח בציר וחומץ וזה חשש קרוב שיעבור זמן כי עד רגע אחרונה ליכא שיעור כבישה וזמן מועט כזה קרוב שישכח וחיישינן שפיר כנ"ל נכון, וכ"ז אי כבוש כרותח והא"ש דאמר הא דרבין ליתא והוכיח ממעשה דפינכא דר"א דע"כ מליח כרותח וממילא מוכח מדלא שמשו בצונן ע"כ דכבוש כרותח וכיון דמוכח דכרותח הוא לא נימא דלמא כרותח דצלי דמנ"ל לעשות פלוגתא בהא דכבוש אי כמבושל או כצלי כיון דעכ"פ כרותח הוא, וגם נ"ל כיון דרותח הוא ומונח בלח הוא כמבושל ברוטב וליכא חילוק בין צלי רק משום הרוטב וזה דלא כנב"י שם דרצה לחלק בכבוש אם הוא כצלי או מבושל וזהו הנלפע"ד עיין וק"ל. דההוא פינכא דהוי בי' ר"א ותברי' וכו' עיין ר"ן דהא דלא שהה אותה מעל"ע ותהי' אב"י דעכ"פ לכתחלה אסור, ועיין ר"ן פסחי' ל"א שהוכיח מכאן דזה ליכא דיעבד מאי דצריך לשבור הכלי עיי"ש, וברש"י פסחים שם דמפרש דרב ס"ל נטלפ"ג אסור ומהתימה שלא פירש כאן כמו שפי' בפסחי' דס"ל לרב נטלפ"ג אסור, ועיין ריטב"א שהקשה דהא יוכל למכור הפינכא לנכרי ואי משום שמא ימכרנה לישראל הלא ישנה הי' ולא יקנה ישראל ממנו, נראה מדבריו דס"ל דאי לאו ישנה היתה חיישינן שפיר הגם דהי' יוכל להשהותה ולמכרה אח"כ ויהי' חשש שימכרנה לישראל רק באיסור דלכתחלה מ"מ חיישינן ואסור למיעבד בידים ועי' נב"י ח"ב סי' שמסופק אי גם בדרבנן חיישי' לשמא ימכרנה לישראל ובתשובה הארכתי בדבריו שם, ועיין בכ"ז. כי קאמינא דליכא קפילא עיין ר"ן שהסביר דאשמעי' דווקא על קפילא סמכינן ולא בנכרי אחר משא"כ בהיתר ע"י ישראל ל"צ קפילא, והנה צל"ע לשיטת רש"י דלעולם צריך קפילא דטעם שאינו נרגש לכל ג"כ אסור וכבר כתבו הראשוני' הא דקאמר לעיל בשלמא תרומה טעם לה כהן היינו קפילא כהן א"כ צריך גם בצונן קפילא א"כ מ"ש הא מהא דשני' צריך קפילא וצ"ע, ונ"ל לומר דהרשב"א פליג על רש"י וס"ל דטעם שאינו נרגש לכל אינו טעם, וס"ל דגם רש"י לא ס"ל דאסור רק באיסור אבל בהיתר כגון כאן בצונן אם אין