כתב סופר גיטין חולין רל

בו, ולהנ"ל י"ל כיון דהא דהתיר לעצמו משו' יי"נ היינו דאיכא ס"ס שמא של ישראל הוא לכן שאל לו כהך ספק דשמא של ישראל הוא איכא למיחש לגזל וא"ש דתחלה לא שאלו על גזל דאולי ידע דשל נכרי המה שהי' מונחי' בכרמו או דרוב נכרי הי' אבל אחר ששאלו לו משום יי"נ הקשה לו שפיר כהנ"ל וק"ל. ע"ב טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית, כתב תוס' הטעם משום דמחזי כשלו ודלא כר"ת, ועיין תוס' שבת ר"פ השואל, והנה היש"ש דחה זה דא"כ במזוזה מאי טעמא דשכירו' בוודאי יותר משלשים יום, ולכן כתב דהטעם דיותר מלמ"ד מוחזקי' וקבועי' אצלו תקנו חכמים דכשלו הוא עיין, והנה פלפל תוס' אם יוכל לברך בשאולה תוך למ"ד יום כמו אשה שמברכ' וכמו סומא עיי' תוס' ר"ה פ"ו י"ט שדחה הראי' מסומא לאשה דסומא עכ"פ מדרבנן מחויב במצות משא"כ אשה במ"ע שהז"ג פטור' אפי' מדרבנן עיי"ש היטב באריכ' התוס' ועיין נב"י תנינא תשוב' הגאון בן המחבר זצ"ל מה שפלפל בדברי תוס' אלו עיי"ש. והנה בטלית שאולה אחר שלשים יום פשיטא לראשונים דמברך עליו כיון שמדרבנן מחויב, ויש לעיין כיון שכל חיובו רק משום מראית עין שיסברו שהוא שלו ודמי' למ"ש הר"ן שבת לעני' נכ"ח ופסקו בשו"ע בהלכ' חנוכה דביש לו שני פתחי' מדליק בשתיה' משו' חשדא ולא מברך בשנ' כיון דמצותו רק משום חשדא, ועיין פר"ח יו"ד סי' י"ג בשם תשוב' הרשב"א דמברך על שחיטת בן פקוע', ופר"ח מביא הר"ן הנ"ל דכיון דאיכא משום מראית עין אינו מברך כן בבן פקוע והשיג על הרשב"א ועיי"ש בפלתי ותב"ש, ועיין מ"ש אכי בעני' לעיל ע"ה ע"ב לחלק בין מברך על שחיטה למדליק שמברך להדליק עי"ש וכאן בטלית שאולה ג"כ מברך להתעטף ופשיטא לכל ראשונים דלאחר למ"ד מברך ומהתימה שלא זכרו גדולי אחרונים הנ"ל להביא ראי' מתוס' וראשונים דבמצוה שתקנו רבנן משום חשדא מברכי' כמו כאן, ולפי מה שהבאתי לעיל מיש"ש טעם דקבוע הוא אחר למ"ד ואמרו רבנן שחייב ולא משום דמחזי לבני אדם דשלו הוא א"כ אינו ענין להך דבן פקוע כמובן אבל תוס' וראשוני' לא כתבו כיש"ש ולכן יש לעיין בכ"ז. והנה כתב הרא"ש כאן ובר"פ התכלת דבשואל טלית מצויצ' מחבירו מברך בוודאי דכיון דשאלו למצוה דעתו שיקיים המצוה כהוגן ואם שאול פטור יהי' לו למתנה ושוב כתב גם בלא דעת בעשי' יוכל ליטלו ולברך ומזה כתב בהתכלת דטועי' בני אשכנז ששואלי' בימי סליחו' דמ"מ מברך, וכבר הרגיש במחצית השקל הלא כיון שאין רוצה לקנו' כדי שיהי' פטור לברך א"כ בוודאי שאול הוא והניח בצ"ע, ועיין באלי' רבה נראה שס"ל דרא"ש ס"ל לאמת דטלית מצויצ' שאול חייב דאורייתא דלכם בעשי' כתיב עיי"ש, וא"כ ל"ק קושי' הנ"ל כמובן. והנה בטוש"ע או"ח סי' י"ד פסק כהא דהרא"ש, והקשה בט"ז מ"ש מהא דפסק סי' תרמ"ט דמותר ליטול לולב חבירו בלא דעתו בימים אחרוני' משמע ביום א' לא ולא סמכינן בדאוריי' על סברא זו דניחא לי' דליעבד מצוה בממונ' ולענין ברכה סמכי' עיי"ש, ובמג"א כתב כי באמת באופן זה סמך הרא"ש דניחא לי' דיהי' שאול אצלו ושאול יוכל לברך אבל שלו אינו ועיין במחצית השקל דכיון דאינו נוטל ממנו איך יהי' קני לו, ובאמת למעיין בסידור דברי הרא"ש דאחר שכתב הא דשואל דמסתמא דעתו שיהי' קנוי לו כתב דין שני דמותר ליטלו ולברך בלא רצונו משמע ג"כ דמברך כעל שלו ולא משום דעל שאול יוכל לברך, ונ"ל לומר כיון דבטלי' שאולה לאחר למ"ד מברכי' הגם דאינו שלו כיון דמחזי כשלו וגם הבאתי מ"ש יש"ש כיון דקבוע כ"כ אצלו וי"ל גם בתוך למ"ד כיון שאמדינן דעת בעלי' שהי' מקנה לו אם הי' מבקש ממנו הגם שעתה שאינו לפנינו ונוטל שלא מדעתו אינו קונה כמ"ש, מ"מ לא יגרע מטלית אחר למ"ד שמברך גם שאינו שלו לכן באופן שרצון הבעלי' להקנות גם דלא מועיל מ"מ מברך עליו כנ"ל ועיין. עוד הקשה הט"ז שם מהא דפסק בש"ע דביט"ר אינו יוצא בשואל מחבירו נימא ג"כ דמסתמא שואל לו באופן המועיל ואם צריך מתנה יהי' לו במתנה כמ"ש לענין טלית, ועיין מג"א סי' תרנ"ח ודבריו מפוקפקי' במח"כ וכבר טרחו מפרשי' לפרשו ולא עלתה בידם על נכון, ואומר הנלפע"ד ליישב פסקי הש"ע די"ל דלא סמכי' כ"כ אסברא דמסתמא ניחא לי' ג"כ שיהי' שלו במתנה דמנ"ל דלמא קפדנא הוא ואינו רוצה לתת שלו במתנה רק בשאלה, רק אנו אומרי' כיון ששואלו וסבור הוא דיוצא בשאול וכן השואל סבור כך ויברך עליו א"כ יכשל בברכה לבטלה דבאמת אינו יוצא בשאול