כתב סופר גיטין חולין רכד

בכל התערובות לפנינו חזקת היתר, אבל בניער לבסוף ג"כ שצריכי' לדון גם על שארי חתיכות מצרפי' חזקתי' לכל החתיכות להתיר הכל וא"ש דנקט הש"ס דווקא ניער מתחלה ועד סוף וכן פסק הרמב"ם דווקא צריך תחלה ועד סוף וא"ש עיין. ולפ"ז י"ל ג"כ הא דכ' וכן קאי אניער תחלה ואשמעינן רבותא דה"א דכיון דכל החתיכות נכנסו בספק שמא נפל עליהו דלא ידעינן איזה חתיכה א"כ ליכא כאן חזקת היתר דאיתרע כולהון קמ"ל דמ"מ מועיל הניער כיון דעכ"פ ידעי' דעל שארי לא נפל עלייה' סומכי' על חזקי' אלו להתיר הכל ומיושבי' כל הקו' על הרמב"ם ע"ד נכון מאוד וחידוד עיין. ושיטות הראב"ד בהשגות דגם בב"ח לא נ"נ ומייתי מסיפא דמתני' דכיער בסוף מועיל ובנ"ט על הטיפה קאי ור"י לטעמי' דמב"מ לא בטל, וכ' הראשונים דכן דעת הרי"ף דלא מייתי כלל הסוגיא והלח"מ הקשה קו' גדולה איך ס"ד דמקשן דרבנן ור"י פליגי במב"מ בטל וס"ל לרבנן ג"כ דאפשר לסוחטו אסור ולהראב"ד ליתא רק למ"ד מב"מ לא בטל ונלפענ"ד ליישב, הנה להראב"ד אין חילוק בין בב"ח לשאר איסורי' דבכולן ליכא סברא דנ"נ רק במב"מ למד"א דלא בטל, ובאמת הרא"ה והרמב"ן והריטב"א כ' די"ל בב"ח ביותר דלא נ"ב כיון דנפרד זה מזה, שוב אין כאן בב"ח, וכן ס"ל להראב"ד אבל נ"ל בודאי אי נפקא לן מג"פ לא תבשל או משארי ילפו' י"ל שפיר כיון שנפרד זה מזה שוב לא שייך לא תאכל גדי בחלב אמו דגדי בלבד הוא, אבל למ"ד איסור אכילת בב"ח מל"ת כ"ת נפקא לן וכבר הארכנו לעיל דהקפידה תורה דנעשה התועבה באופן שיהי' הפעולה ניכר בה אז לא יאכלנו משום תועבה, וכי כן מאחר שכבר נעשה בו תועבה כנ"ל גם כשנפרד זמ"ז אסור דהא עכ"פ נעשה בו התועבה מעשה הבישול כ"כ עד שנתן בו טעם שוב גם אי כשיקח ממנו הטעם אסור משום דתועבה הוא שנעשה בו מעשה תועבה ע"י בישול ואז הי' בו טעם כנ"ל נכון ופשוט, אלא דכבר עמדו על הרמב"ם דלא מביא הא דלא תאכל כ"ת רק מג"פ כ"ת ועיין פלתי שכ' שאין זה דל"ת כ"ת הלכתא ויחידאי היא עיי"ש ומעתה י"ל דהמקשן ס"ד דרבנן ס"ל אפשר לסוחטו אסור וס"ל מב"מ בטל ומ"מ נ"נ דס"ל מלא תאכל כ"ת נפיק וכי כן איכא סברא שפיר דמעשה נבילה כמ"ש גם אי מב"מ בטל' ורבי דס"ל לקמן דלא נפק מל"ת כ"ת ס"ל דנ"נ דהא ס"ל מב"מ לא בטל, והמקשן הקשה די"ל דרבנן מל"ת כ"ת נפקא להו והא"ש להלכתא דנפיק להון מל"ת ג"פ וס"ל מב"מ בטל ואין שום סברא שיהי' נ"נ כ' הראב"ד שפיר שיטתו כנ"ל ליישב עיי'. ועוד י"ל על דרך מרווח ביותר בשנבין מ"ט של הראב"ד דתלי נ"נ במב"מ מה טעם יש בה ומה שייכות יש לנ"נ עם ביטול מב"מ והראשוני' נדחקו בסברתו ונ"ל לומר דבר נכון דהראב"ד ס"ל מסתם מתני' דפליט' היוצאת מחתיכה ראשונה אינה אוסרת בכדי נ"ט החתיכה רק להטיפה אלא באמת נ"ל דהחתיכה נ"נ ואם נפלה בקדירה אחרת ונתערבה צריך ששים נגד כולו אלא פליטתה אינה אוסרת דטעכ"ק לאו דאורייתא ורבנן לא החמירו כ"כ שיאסר שיהי' צריך ששים נגד כולו שנאמר בו שכל הפליטה נ"נ כ"כ לא החמירו והלא הפליטה שיוצאת אחר שכבר נעשית בב"ח ג"כ דרבנן אבל חתיכה עצמה שאסורה דאורייתא ונ"נ, ולפי"ז אמר שפיר מזו דר"י דמב"מ לא בטל עפמ"ש הרשב"א לעיל סוגיא דזרוע בשילה דגם אם טעכ"ק ל"ד מ"מ אם נכנס למינו דאורייתא והסברתיו במק"א ע"ש וכי כן שפיר אמר הראב"ד דלר"י דמב"מ לא בטל הוי הטע"כ דאורייתא לכן אוסר בדין מב"מ דנ"נ משא"כ לדידן דמב"מ בטל א"כ בין במב"מ בין בא"מ טע"כ ל"ד לא אמרינן בפליטה נ"נ ומשיג שפיר על הרמב"ם דס"ל דפליטה נ"נ ג"כ אולי בחתיכה עצמה שנתמעכה מודה דאוסרת נגד כולה ודע דמה דמייתי בסוגי' דטע"כ דהראב"ד ס"ל טעכ"ד לא סתר מ"ש דשני הראב"ד הם ואין להקשותם, והא"ש דלא קשה מדמקשה ש"ס דאימא פליגי במב"מ בטל, י"ל דהמקשן ס"ל כאביי דס"ל דטע"כ נפקא לן מבב"ח וכו' דטעכ"ד אין מחלק בין מב"מ לא"מ ובין מב"מ בטל או אינו בטל לענין נ"נ כמובן אבל להלכתא דטע"כ ל"ד אתי' הראב"ד שפיר כנ"ל והוא דבר נכון ויקר ועיין. ודע דברש"י מבואר דס"ל דחנ"נ בא"מ דלא כהראב"ד דהרי כ' בפסק היכי דהרוטב ששים נגד החתיכה אמרינן סליק א"מ וכו' ואי ס"ל באינו מינו לא נ"נ ואינו אוסר רק מינו א"כ לא יצטרך ברוטב רק ששים נגד איסור הבלוע בו וחוזר ההיתר להיתרו ראשון ואינו אוסר מינו משום סליק א"מ ושא"מ ששים נגד האיסור וע"כ דס"ל דגם בא"מ צריך עכ"פ ששים נגד כל החתיכה ובמינו במשהו דמב"מ ל"ב חוץ כשהי' תחלה ברוטב ששים נגד