כתב סופר גיטין חולין כב

פוגם, אבל י"ל דרמב"ן סובר כשיטת רש"י דעצם מפרקת אינו פוגם יותר מעור או דאיירי בלא נגע, וע"כ צ"ל דבה"א כשמתרץ עצם וודאי פוגם סובר דר"ח דווקא בשיבר בה עצמות מתיר ולמסקנא ליתא לתירץ זה ועיי' מהרש"א בזה, ושפיר הוכיח הרמב"ן כנ"ל לבאר עיי'. והנה הרשב"א הקשה עליו מדלעיל ריש מכילתין באוקימתא דרב אסי בישראל מומר ושוב מקשה אי ליתא לסכין וכו' אם נימא בנאבד הסכין דיעבד אסור א"כ בדיק' אחרונה היא העיקר ובדיקה ראשונה לא מעלה ולא מוריד א"כ למאי צריך כלל בדיקה ראשונה, וע"כ דבדיקה שלאחר השחיטה רק לכתחלה כשירה, חוץ משנאמר דרב אשי כר"ח ס"ל אלו דבריו, ולפע"ד עדיי' צ"ע מאי קאמר הש"ס כולהו כר"א לא אמרו הלא י"ל דל"ל דרב אשי משום דכרב הונא ס"ל, ואפשר י"ל דבאמת זה דברי הש"ס די"ל הא דרבא ולפי הפשט אין לנו טעם למה ל"ל הא דרבא ולהנ"ל א"ש דכרבא דאמר בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו ע"כ לר"ח אמר והם כר"ה ס"ל ול"ל ממילא הא דרבא וא"ש ועדיין יש להקשות דהכא מקשה רבא לסיוע' לר"ה נראה דכר"ה ס"ל ואיך אמר דינו, וצ"ל דהדר בי' אח"כ וקבל התירץ סכין איתרע וכו' אלא לפ"ז ל"ק רבא מאי טעמא לא אמר כשמעתי' די"ל דקודם דהדר וסבר כר"ה אמר אוקימתא זו. ובאמת אחר דהדר וסובר כר"ח ואז אמר דינו דמומר בודק סכין ומותר לאכול משחיטתו בלא בדיקה אחרונה, ובאמת הדר גם באקימתא, וא"ש לפמ"ש שם דקושי' הש"ס מדאמר חדא בכותי וחדא במומר דהול"ל רישא במומר וא"ש עיי' בכ"ז וק"ל. לא לאתוי' ספק שהה ספק דרס עיי' רשב"א ור"ן לענין נשמט הגף וכדומה, וצ"ע איך יליף ספק טריפה מספק שחיטה, ומצאתי ראיתי אחרי רואי בתב"ש שנתקשה בזה והאריך מאוד עיי' בו. ע"ב הלכתא כר"ה, כתב רש"י ועל ידי הי' מעשה והורה לי ר"י בר"י בעוף לאיסור, וצ"ל מה רצה בזה ומאי רבותא כאן דפסקי' כוותי' דר"ה, וראיתי בראש יוסף שהרגיש בזה וכתב כי ה"א בעוף שעורו רך תלי' יותר בעצם קמ"ל, ועדי' לא נחה דעתי בזה, דבעוף גם העצם רך הרבה יותר מבבהמה. והנלפע"ד לפמ"ש תוס' דטעמא דר"ח מטעם ס"ס ספק בעור ספק בעצם וספק שלא שחט נגד הפגימה, וטעמא דאנו מחמירי' בזה ול"ל כדר"ח מבואר בש"ך סי' ק"י עיי"ש והנה בתוס' נדה (ב' ב' ד"ה התם) כתב עוד ספק שמא במיעוט בתרא איפגם, וכאן שביק ספק זה ונ"ל דרש"י סובר דבבהמה ליכא אלא שני ספיקות משא"כ בעוף איכא ג' דבבהמה צריך לשחוט כל השני סימני' דוחק לומר שבקנה ששוחט מסתמא תחלה שהוא קשה הרבה יותר מושט לא איפגם ובושט איפגם במיעט בתרא ואין ספק זה כדאי לצרפו להקל ויותר מסתבר לומר דבקנה איפגם מבושט, וליכא אלא תרי ספיקא שמא בעצם איפגם שהוא קשה מעור או שלא שחט נגד הפגימה, אבל בעוף י"ל שפיר דבמיעוט בתרא דקנה איפגם וכבר הוכשר העוף ברוב סימן א', והי' מקום לומר דבעוף יותר להכשיר קמ"ל רש"י בשם ר"י בר"י דגם בעוף לאסור כנ"ל וא"ש. ולפע"ד נראה דבאמת בין בעוף בין בבהמה ליכא רק תרי ספיקו' דספק שמא במיעוט בתרא איפגם כתבתי דליתא בבהמה ובעוף י"ל ליכא ספק שמא בעצם איפגם, דאם לא שחט שני הסימני' איך נגע בעצם הגם שיוכל להיו' שמן הצד נגע מ"מ לא שכיח בשלמא בבהמה ששוחט שני סימני' ועכ"פ רוב הסימני' י"ל שנגע גם בעצם ולצרפו לספק משא"כ בעוף כנ"ל וק"ל. ועיי' בש"ע סי' י"ח סעי' י"ג בשחט בסכין ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ושוב נמצאת פגומה שחיטתו כשירה הואיל ויצא בהיתר, ועיי"ש ט"ז וש"ך, וראיתי בפלתי הקשה דלסברא זו קשה מהא דאמרינן בחולין אינקבא ריאה היכי דמשמשא ידא דטבחא דקאמר הגמרא מסתברא דתלינן מדתלינן בזאב, ולסברא זו י"כ דווקא בבא זאב דכבר נאבד מנגד עינינו ויצא בהיתר שוב תלינן בזאב משא"כ במצאנו דאינקבא דלא יצא' בהיתר והניח בצ"ע, ולפע"ד נראה דל"ק דהא הט"ז מסביר כיון שאנו מצריכ' בדיקה ולא החזקנו הסכין שאינו פגום לכן אם נמצא' פגומה אין כאן חזקה להתיר משא"כ כשנאבדה מיד וכבר החזקנו והכה בריאה אנו מצריכי' בדיקה היינו משום סרכו' ולא משום נקבים כמבואר. וא"כ לא היינו מסופקים בנקבים כלל והיתה הבהמה מוחזקת אצלינו בשע' שחיטה שאין לה נקבים רק על הסרכו' נסתפקנו ושפיר מדמה הש"ס הא לנטל זאב דתלינן בו כנ"ל פשוט וק"ל. עיי' לעיל ג' ע"ב מפנקס זה מ"ש בדין שוחט שנמצא שאינו יודע בישוב קושי' הד"מ סי' פ"א, והש"ך