כתב סופר גיטין חולין כא

שאחרי' מצאוה פגומה, ולא נקט בפשיטו' השוחט בסכין ומצאה פגומה שהשוחט אחר שבדק כדרכו מצאו פגום. והלא דבר הוא, ולהמעיי' ברש"י יראה דקדוק הנרגש שפי' שידוע הוא כששחט בדק קודם שחיטה וכו' נראה כי סובר ג"כ שאנו מוצאי' הסכין פגום אחר השחיטה אבל ידוע לנו שהשוחט בדק קודם השחיטה, ונלפע"ד דהנה ר"ח סובר דגם בלא שיבר בה עצמו' תלינן בעצם המפרקת איפגם ולרש"י לקמן אין לתלו' בעצם המפרק' יותר מבעור וכהנרא' משיטו' הפוסקי' דבעצם מפרק' סברא יותר לתלו' מבעור. אבל באמת בשניה' אין מצוי שיפגום הסכין אלא דסובר ר"ח אם מצאו פגומה וקודם שחיטה בדק וע"כ ממעשה השחיטה נפגם תלינן יותר בעצם משנתלה בעור, ולכאורה הי' מקום לומר באם שחט א' לפנינו ולא היינו מכירי' אותו אם מרגיש בפגימת הסכין ואנו אומרי' רוב מצוי' אצל שחיטה מומחי' הם ובוודאי אומן הוא בבדיק' הסכין, אבל הא' כשנמצא אח"כ פגימה בסכין ששחט בה מקוד' שנתלה בעצם המפרק' ביותר נתלה כי הי' פגימה זו קודם השחיטה מכבר שנפגם באיזה דבר ותא חזי הרי כל השיטו' מודי' אם לא בדק סכין קודם שחיטה ונאבד דאסור דסתם סכין אינו בדוק כמ"ש הרשב"א, וא"כ ביותר מצוי' לתלו' שהי' פגום מעיקרא באיזה דבר שיהי' משנתלה בעצם מפרקת, ובוודאי אם השוחט בעצמו בדק אח"כ ומצאו פגום חזי' דמרגיש הפגימה ואין לחוש כי פגימה זו קודם השחיטה היתה כיון שבדק הסכין גם לפני השחיטה. אבל כשאחר בדק והוא לא בדק והלך לו ואין אנו מכירי' אותו ה"א דנחוש שאינו בקי בבדיקת הסכין והפגימה מקודם השחיטה קמ"ל דלא דרוב מצוים אלים טובא, והיינו דקתני ונמצאת פגומה שאחרי' מצאו פגומה וכהנ"ל, וא"ש דפי' רש"י שידוע הוא היינו שידוע לנו שבדק קודם השחיטה אבל הלך לו וכמ"ש וא"ש. והרווחנו בזה ליישב מה שנתקשה ברשב"א מנא לש"ס באמת דר"ח גם בלא שיבר סובר דלמא בעצם דמפרק' איפגם, ולהנ"ל י"ל דהי' קשה לש"ס אם ר"ח דווקא בשיבר בה עצמות קאי איך ס"ד דנתלה דסכין הי' פגום קודם שחיטה והשוחט לא הרגיש כיון דאדרבא ביותר יש לתלות בשיבר עצמות שראינו לפנינו משנתלה שכבר פגום הי' ושוחט לא חלי ולא מרגיש ואם הי' קתני רק במצאה השוחט פגומה דר"ח סובר דתלינן לקולא ג"כ הוי ידעי' אפי' לא מצאה הוא רק אחרים דתלינן בשביר' עצמות וע"כ דר"ח גם בלא שיבר בה עצמות קאי ותלי' בעצם מפרקי וה"א שפיר כיון דעצם מפרק' לא שכיח שיפגום נתלה יותר בפגימה שלפני השחיטה קמ"ל וכמ"ש, ומר"ה דייק ש"ס שפיר דאזיל כשמעתי' ומייתי סייעתא מטבל וכו' דהא הוא אמר חיישי' שמא בעור נפגמה, ולא תלה בפגימה שקודם שחיטה עיי' וק"ל. בשלמא ר"ה כשמעתי', הנה הרמב"ן סובר דבנאבד הסכין לר"ה אסור כמו אם מצא הסכין פגומה, וכן דעת בדק הבית, דסובר דבשיבר בה עצמות אי אפשר שלא יפגום וא"כ ליכא רעותא בסכין מדנמצאת פגומה דידעי' בבירור דבעצמו' ששיבר בה נפגם ומ"מ אוסר ר"ה ע"כ משו' דהוי כנאבד הסכין ואי אפשר למיבדק תו, וכי כן מה לי נפג' ונשבר הסכין או נאבד, ורשב"א במשמר' השיב לו דשיבר בה עצמו' אינו וודאי שיהי' פגום דיוכל להיו' שהברזל חזק מאוד ואינו נפגם אלא מאחר שאנו מוצאי' פגימה מסתברא ביותר לתלו' בשביר' עצמו' מבשחיטה ור"ח סובר דתולי' ור"ה סובר דאין תולי', אבל בנאבד מותר עיי' בפנים, והוכחת רמב"ן לפי הנראה מדקאמר ש"ס ר"ה כשמעתי' ואם בלא נאבד לא צ"ל כשמעתי' כיון דאיכא רעותא לפנינו וע"כ אפי' בנאבד אוסר, והרשב"א דחה דאי לאו דשמעתי' הוי תלי' לקולא דאין ספק מוציא מידי וודאי, ועיי' פ"י האריך, ולפע"ד נרא' הוכחת רמב"ן מדקאמר הש"ס בשלמא ר"ה כשמעתי' וכלל הוא כל היכי דאמר כלשון הזה בשלמא משמע, ושוב מקשה הש"ס אלא ר"ח מאי טעמא משמע דפשיטא כדברי ר"ה, ומזה הוכיח רמב"ן דר"ה קאי גם בנאבד הסכין וזה אינו פשוט לאסור כיון דליכא רעותא וקשה לאסור מ"מ י"ל דר"ה כשמעתי' עד שיוודע לך וגם נאבד הסכין בכלל, אלא ר"ח דמתיר אפי' בנמצא רעותא מאי טעמא להתיר אפי' בלא שמעתא דר"ה ראוי לאסור דהא עדיין לא אסיק סברא דלא אתי ספק ומוציא מידי וודאי ומקשה שפיר לר"ח כנ"ל, אלא דלשיטות דעצם מפרקת יותר פוגם מעור ואיירי דוודאי נגע בעצם ותירץ דהוי ספק וודאי קאי גם למסקנא וא"כ י"ל דקושי' הש"ס כך הוא בשלמא ר"ה כשמעתי' דהיינו אוסר אפי' בשיבר עצמו' דידע דאיכא וודאי ומ"מ אוסר י"ל מ"מ מחמיר כשמעתי, אבל ר"ח דמתיר אפי' בעצם מפרק' בלא שיבר עצמו' קשה למה מקיל בזה ומתרץ דמ"מ נגד עור הוי וודאי