כתב סופר גיטין חולין רטו

לא הוי בב"ח רק דרבנן וס"ל בדרבנן לא נ"נ או בדרבנן מב"מ בטל, ולכן הי' מוכרח דע"כ מקצתה בתוך הרוטב וס"ל דמתפשט ע"י רוטב בכל החתיכה ושוב נעשה מה שברוטב בב"ח דאורייתא, ומ"מ אין שאר חתיכות מצטרפות להתיר כנ"ל, ולפ"ז צ"ל דס"ל במקצת חתיכה נ"נ דהא מה שבתוך הרוטב הוא רק מקצת חתיכה ואין מוכרח דבאמת גם מקצת שבחוץ נ"נ הגם שהוא דרבנן רק דס"ל בדרבנן מב"מ בטל ולכן צריך שיהי' מקצת יהי' בב"ח דאורייתא, וכל חתיכה נ"נ רק מה שחוץ הוא דרבנן ושבתוך הרוטב הוא דאורייתא אבל בליכא איסור רק במקצת חתיכה י"ל ס"ל שלא נ"נ כנ"ל ניער את הקדירה וכו' פירש"י כלומר אין כח בטפה לאסור כל החתיכות מאריכ' לשונו וממ"ש לאסור את כל החתיכות הי' נראה כי דחתיכה ראשונה באיסורי קיימא ונ"ל דרוצה רש"י לפרש דמתני' ככ"ע אתי' אפי' כר"י דחייש ללא ניער יפה רק דמתני' בניער רק בתחילה וכי כן ממ"נ שארי חתיכות מותר' כמ"ש הלח"מ רק חתיכה ראשונה אסורה, ולכן פי' רש"י לאסור כל החתיכות אבל חתיכה ראשונה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ובזה לא איירי והיינו דמתני' רק בניער תחילה כן י"ל, אלא דלפמ"ש לעיל דלרש"י בניער תחלה ג"כ שאר חתיכות אסורה רק הנפקותא לענין טעימת קפילא א"כ ליתא לזה כמובן ועיין. אמר אביי טעמו ולא ממשו וכו' מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא וכו' פירש"י דבב"ח נפקא לן מלא תבשל ג"פ רבים מקשים מה רצה רש"י לומר כאן מבא נפקא לן איסור אכילת בב"ח והלא לקמן מסקנת ר"א מל"ת כ"ת, ונ"ל עפ"י שכ' רש"י לקמן קט"ו ע"א, הא דלא ילפי' בב"ח ממעשה שבת דמותר כמו חרישה דילפינן משבת ותירץ דשם אינו אוכל החרישה עצמה, ותוס' פקפק ע"ז גם בב"ח כן הוא ודומה לשבת וכתב דצ"ל דבב"ח ניכר התועבה, והאמת שכוונת רש"י ג"כ כן הוא רק שקיצר בהסבר הענין יעיי"ש, והנה צ"ל לתוס' דאיך ניכר בב"ח התועבה שנעשה בו מעשה תועבה ואי משום שמונחים יחד הבשר וחלב בשעת בישול גם במבשל בשבת בשעת בישול רואים שמבשלים בשבת, והלא כשמפריד הגדי וחלב אין ניכר בו דבר ואסור אבל פשוט שניכר ע"י הטעם שבו ניכר פעולת הדבר שנעשה ע"י בישול זה שנתבשלו בו"ח יחד משא"כ בשבת אחר המעשה לא יוכר בו פעולת האיסור כצ"ל ונכון הוא, ולפי"ז למ"ד מלא תאכל כ"ת נפקא א"א שיאסר רק בנתינת טעם ואי אביי ס"ל מל"ת כ"ת נפקא איך אמר אפי' ליכא נ"ט נמי וע"כ דס"ל מל"ת נפקא וזה שרצה רש"י דכ' לאביי מג"פ ל"ת נפקא לי' איסור אכילת בב"ח כנ"ל וא"ש. אי חידוש הוא לרש"י ספיקת אביי אי הוא חידוש משום דהאי לחודא שרי או משום דמצינו כן בכלאים לאו חידוש הוא, ונ"ל שהי' ספיקתו ע"פ מ"ש תוס' לעיל ס"ד ע"א ד"ה שאם רקמה דביצה וחלב חידוש הוא הגם דמצינו תרתי פעמים מ"מ כיון שאינו בענין א' מקרי חידוש ועיין בתשובות חתם סופר הניח בצ"ע, הלא בפסחים אמרי' דבב"ח לאו חידוש כיון שמצינו בכלאים כן שכ"א בפ"ע שרי ובהדדי אסור הגם שהם בשני ענינים, וכן הקשה אתירץ שני שתירץ תוס' שם עיי"ש, ולפ"ז נ"ל דזה ספיקת אביי אם נימא בב"ח חידוש הגם שמצינו כן בכלאים מ"מ כיון שאינם בענין א' מקרי חידוש או נימא כיון שנמצא כן בכלאים לאו חידוש הוא ומסופק בסברת תוס' הנ"ל ועיין בחידושינו לעיל שם מ"ש ליישב סברת התוס' ועכ"פ לאביי י"ל כהנ"ל וא"ש. והנה הקשה תוס' לאביי דמסיק כאן דלאו חידוש הוא והלא בפסחים שם פלפל דלר"ע נפקא לי' מג"נ ולרבנן ממשר' ולדידי' ל"צ משרת לטע"כ דמבב"ח נפקא שפיר, וכן פירש הקושיא בפסחים והניח בצ"ע, ולפענ"ד ליישב במה שנסביר ספיקת אביי אי חידוש הוא או לא לתוס' דספיקתו אי תרי לי' כולא יומא שרי חידוש הוא מה הי' ספיקתו בוודאי חידוש הוא ולש טת רש"י דהחידוש הוא משום האי לחודא שרי הסברתי היטב ולתוס' קשה, ונ"ל הכה וודאי על גוף הבישול ליכא חידוש דמותר לשרות בהדדי בבי"ח, ולבשל באש אסור דאין זה חידוש דמעשה זה לבשל באור אסור ולא מעשה דתרי ושני מיני מעשים הם וליכא חידוש למה לא אסור מעשה זה כזה וכן בשבת אין כל הבישולים אסורים, רק החידוש על אכילה שאסור שלא לאכול יחד בשר וחלב מעורבים זה בזה ואותו דבר בעצמו אי תרי ליה כולא יומא ואוכלים יחד הוא באותו אופן עצמו כמו שאוכלם יחד כשבישלם ועירב' ע"י אש ואכילה ע"י בישול אסורה וע"י תרי מותר דבר זה חידוש שהתיר מה שכבר אסור ולמעיין בלשון ש"ס פסחים דאי תרו לי' מותר ועיין פי' רש"י שם שכתב אי כבר תרו לי ואי כבר בשל היינו דעל מעשה בישול ומעשה תרי ליכא חידוש רק