כתב סופר גיטין חולין רי

מחתא אסרו הכל והיינו דאמר יש מהן מד"ס דתרתי חיה ועוף מד"ס ואמרו כל שיש לו פעם שם בשר אפי' ע"צ רחוק כיון שכבר עשו ותקנו משום חיה וכהנ"ל, והא"ש דל"ב לקמן אמר עוף איכא בינייהו דלר"י מותר מדרבנן וצ"ל במאי פליגי ר"ע ור"י ולהנ"ל א"ש דלר"ע דחי' לאו דאורייתא והוצרכו לתקן ולגזור משום חיה כללו גם עוף בגזירתם, אבל לר"י דחי' דאורייתא ומשום עוף לחודא לא גזרו ולא עשו גדר בשביל עוף דרחוק למיחלף וא"ש ועיין בכ"ז. רב אשי אמר כולה ר"ע הוא וכו' הנה הרמב"ם פסק דחיה ועוף אסורי' באכילה מדרבנן ולא בבישול והנאה וכתב הה"מ דהא דקתני במתני' אסור לבשל היינו אכילה ונקט לשון בישול הגם דמותר בבישול כיון דאפקי' רחמנא בלשון בישול ע"כ, וצל"ע לרב אשי דמתרץ מתני' דמדרבנן אסור והלא הוא ס"ל לקמן קט"ו דאיסור אכילת בב"ח נפקא מל"ת כל תועבה עיי"ש, וא"כ לדידי' לא נכלל כלל אכילה בלשון בישול וקשה איך קתני במתניתין אסור לבשל ובאמת מותר בבישול רק באכילה אסור וזה נפקא מקרא דלא תאכל כ"ת וצל"ע. וליישב נ"ל הנה, סברת הרמב"ם דרק באכילה אסרו נראה לפמ"ש שם ריש הפרק דאסרה תורה בישול וכ"ש אכילה והוי כמו בת ובת הבת עיי"ש ובלח"מ שכתב דלולי זה לא הוי מלקינן לכן כתב דכל ביטול לא נאסר רק משום אכילה והנה הנאה ג"כ אסור בכל התורה משום אכילה שהוא מביא לידי אכילה כמבואר ולפ"ז עיקר הוא האכילה ואסרה תורה בישול משום אכילה וכן הנאה וס"ל לרמב"ם דאסרו חכמים רק עיקר האיסור שהוא האכילה והטפל בישול והנאה לא אסרו והי' די להם באכילה לחוד, ואומר לרב אשי דאכילה נפק מל"ת כ"ת א"כ נהפוך הוא העיקר הוא הבישול ומאחר שבישל ונעשה בו תועבה שוב אסור באכילה בכלל ל"ת כ"ת הנאמר באיסורי' וא"כ איך יאסרו האכילה שאסור משום הבישול ולא יאסרו הבישול שהוא עיקר האיסור מכ"ש לפמ"ש המזרחי דלכן מביא הרמב"ם ג"פ ל"ת ולא מל"ת כ"ת דהוי לאו שבכללות ולא הי' מלקי' על אכילה וא"כ לר"א אין לוקין על אכילה ועל בישול לוקין א"כ איך ישבקו גוף האיסור ויאסרו האכילה דקיל מיני' דא וודאי חוכא וכיון שבהכרח מצאו לאסור אכילה אסרו ג"כ הבישול שהוא עיקר האיסור וזה לרב אשי והא"ש דל"ק מה שהקשיתי לר"א איך קתני במתניתין אסור לבשל לרב אשי ניחא דאסור ג"כ לבשל וי"ל בישול קתני וה"ה אכילה כמ"ש רשב"א ור"ן, אבל רמב"ם להלכתא דלא פסק כהא דל"מ כ"ת רק דנפקא מלא תבשל שפיר ס"ל דווקא אכילה אסרו שהוא עיקר ולא אסרו בישול ותנאה שלא אסרה תורה רק משום אכילה וכמ"ש כנ"ל נכון מאוד ועיין. ואולי י"ל דלא צריך לדוחק הה"מ דרמב"ם מפרש במתני' אסור לבשל היינו בישול ולא אכילה דכמה גדול הדוחק לפרש כן, אבל י"ל ע"פ הנ"ל דלקמן קט"ו אמר רבי דנפקא איסור אכילה מלא תאכלנו דכתיב גבי פסולי מוקדשי' ואם אינו ענין עיי"ש, וי"ל ג"כ כהנ"ל כיון דלא נפקא לאכילה ובישול מחד קרא ובישול קתני מפורש בב"ח ולוקי' ואיסור אכילה רק מאם אינו ענין ואין לוקה אין ראוי לאסור אכילה ולא בישול ולכן סתם רבי מתני' אסור לבשל וה"ה אכילה דתרי איסורי כתיבי, אבל רמב"ם להלכתא דמביא מלא תבשל וכ"ש אכילה שפיר ס"ל דווקא אכילה אסרו ולא בישול שאסור משום אכילה וכהנ"ל כן י"ל וק"ל. והנה כתב הרמב"ם דאסרו בחי' ועוף משום דאתי למטעי ויאמרו דגדי כתיב דווקא גדי עיי"ש וצ"ל מה רצה רמב"ם בזה ומי הגיד לו דזהו הטעם הפשוט הוא דאתי למיחלף בבשר בהמה וכמו כל גזיר' חכמינו ז"ל הא אטו הא ולא מצאתי מי שהרגיש בדברי רמב"ם אלו והלא דבר הוא ונ"ל להסביר דלכאורה צ"ל למה לא גזרו חלב חיה אטו בהמה כמו בשר חי' בחלב, אלא דבאמת קשה לגזור בכאלו כיון דמפורש איסורו בתורה דלא יאכל חלב, ועיין כעין זה ברא"ש סוכה פ' לולב הגזול שכתב דלא חששו אם יקח בשעת הדחק ג' מיני' שיאמר שא"צ יותר כיון שמפורש ד' מיני' בתורה אבל אם יקח פרוש או רימון יטעה שזהו אתרוג עיי"ש וכן בזה לא יתיר כל החלב כחלב חי' דכתיב מפורש ושם שכל איסור חלב, וכן י"ל באיסור בב"ח לא יאמר כל בב"ח מותר שהרי מפורש איסורו ואלא מאחר דכתיב גדי בחלב אמו, יטעו אם יאכל של חי' ויאמר כמו דחי' אינו בכלל גדי כן בהמה דזה בשר וזה בשר וע"כ מדכתיב גדי ויאמר כן בהמה מותר ובאמת הוי ממעטי' אי לאו ריבוי כמבואר לקמן במקומו כנ"ל כוונת רמב"ם על נכון. ע"ב סוף סוף כ"ש הוא עיין מנחת יעקב סוף כלל ס"א לשיטת מהרש"ל דדבר גוש