כתב סופר גיטין חולין רו

בשמה"ח ואמה"ח. ועיין לח"מ שם, ובתשוב' חתם סופר הביא אאמ"ו זצ"ל קושי' משמי' דשאגת ארי' זצ"ל למאי צריך תרתי בנכרי כיון שלא נאמרו שיעורי' בב"נ ליכא נפקותא כמו בישראל דאיכא נפקותא במשהו בשר גידי' ועצמות עיי"ש שתירץ דנפקותא לענין מאכילי' קל קל דאם אכל אמה"ח ואית לי' בשר מה"ח דנהרג שהי' לו לאכול בשר ולא אמה"ח דחייב תרתי עיי"ש, ואולי י"ל דגילתה תורה להקל עליו ע"פ ש"ס סנהדרין [נ"ט א'] דגוי עוסק בתורה חייב מיתה אבל במצות דשייך בי' לא עיי"ש וא"כ איכא נפקותא בעוסק בדין אמה"ח דאין הורגי' אותו, ואם אמרינן לאברים עומדת ולאו לבשר איכא נפקותא באוכל ציפור חי כדלעיל אלא דרמב"ם ס"ל לאו לאברים עומדת וגם ס"ל בב"נ ליכא בעוף איסור אמה"ח עיין וק"ל. ע"ב חלקו מבחוץ מהו וכו' פי' רש"י לכזית אבר קודם שיתננו לפיו ועל בפנים כתב לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאי', ותוס' הקשה עליו מקושי' ש"ס איך משכחת לה, וגם כמו לר"י חייב כשהוא בב"א בבית בליעתו כן לר"ל מונחי' יחד במעיו, ועיין ת"ח שכתב דגם כוונת רש"י כתוס' דהרי כתב בקושי' ש"ס שא"א ללעוס אכילה כולה יחד, אלא שנדחק במ"ש תחלה שחלקו לאבר קודם שיתננו בפיו, וגם לא הרגיש במ"ש בפנ"י שבלעו לחצאין משמע שבזה תלוי אם בלעו לחצאי' ולא אם חלק האבר עצמו, אבל קשה באמת איך מפרש בקושי' ש"ס א"א ללעוס יחד לא תלי' לדידי' בלעיסה רק בבליע' אבל נ"ל ליישב דרש"י ס"ל דהא דרב דימי דלא עשה פלוגתא בין ר"י לר"ל ורבין עשה פלוגתא משום דרב דימי אמר חלקו מבחוץ היינו שאכלו בשתי פעמי' שאכל זה לבדו וזה לבדו ולכן לכ"ע פטור ובפנים היינו שבלעו כחצאי' לכ"ע חייב דגם לר"ל עכ"פ במעיו מונחי' שניהם יחד כקושי' תוס' לרש"י אבל לרבין דאמר בחלקו בפנים פליגו היינו דהוא מפרש חלקו כתוס' שחלק לאבר ובטל מתורת אבר, ולכן בפני' פליגי לר"י חייב דבהנאת גרונו תלי' ולר"ל פטור דבמעיו לא בא אבר שלם וע"ז מקשה ש"ס איך משכחת ופי' רש"י א"א ללעוס בפ"א דהיינו לרבינא תלי' שיהי' אבר שלם וא"א ללעוס בב"א כשיטו' תוס' באופן דלרב דימי פי' רש"י שיטתו ולרבינא ס"ל לרש"י כתוס' כנ"ל נכון, ולפי שהבין תוס' בשיט' רש"י א"כ צ"ע מלעיל דאכל אמה"ח מן הטריפה איך אפשר דיהי' לר"ל חייב משום אמה"ח הא לא מצרפו רק בגרומתא ולעיל ע"כ בכזית בשר איירי כמובן וצלע"ג. והנה פי' רש"י טעמא דלא מצרפי' משום דחידוש הוא דמצרפי' גידי' ועצמות נימא אין לך בו אלא חידושו דווקא בב"א, וראיתי בחידושי אאמ"ו זצ"ל שנתקשה א"כ בב"ח וגה"נ ושרצים דכולהו חידוש נינהו נימא שלא נצרף בכדי א"פ וזה לא שמענו וגם ציין על ש"ס זבחים ע' ע"א דאמר איפכא דצריך אכילה בנבילת עוף טהור דא"א כיון דחידוש הוא אפי' יותר מאכילת פרס מצרפי' ונדחק בהא דזבחים מהא דעה"נ ובב"ח ושרצים הניח בצ"ע, ועיין פמ"ג סי' ס"ב שדעתו באמת בגה"נ שלא מהני צירוף דחידוש הוא דאין בגידין בנ"ט, ובאמת לא נמצא בראשונים ובפוסקים שיאמר כן ומה יאמר בב"ח דחידוש הוא ובשרצים דקאמר ש"ס ע"ז פ' השוכר דחידוש דמאיסי וכדומה הכי בכולן נאמר כך והנלפע"ד בכלל זה, דהא דקאמר ש"ס כאן דלא מצרפי' באמה"ח לאו שיעשה קולא בשביל דחידוש לא נוציא מכלל כל איסורי' שבתורה שהלכה צירוף בכדי אכילת פרס וכן בב"ח ובכל חידושיו אלא י"ל עפ"י ש"ס פסחים ל"ח ע"א דמסיק דבכל איסורי' מצרפי' אפי' בזה אח"ז ובאיסור והיתר היכי דמצרפי' כגון בנזיר דווקא בב"א כראה כיון דהיתר יהי' משליל לחצי זית איסור דווקא כשאוכלו עם האיסור אז משלים ונחשב היתר ג"כ איסור ולא כשאוכל איסור לעצמו והיתר לעצמו עיי"ש, ובסוגיא שם נסתפקתי אם באוכל מקצת איסור במקצת היתר ושניהם רק חצי זית, ושוב בכדי א"פ אוכל עוד מקצת איסור והיתר והוא ג"כ חצי זית באופן ששתי אכילות אלו הם זית שלם אם מצרפי' אם נימא כיון שבכל פעם אכל מקצת איסור עמו הצטרף מקצת היתר היתר ונעשה איסור דווקא באוכל היתר היתר בפ"ע ואיסור בפ"ע לא מצרפי' אבל באופן זה מצרפי', או נימא דווקא כשאוכל כל השיעור יחד ובהצטרפות ההיתר לאיסור איכא איסור גמור שיעור שלם באכילה זו אמרי' יצטרף היתר להשלים לשיעור שלם ויהי' חייב באוכל מאיסור שיעור שלם, אבל באופן זה דליכא שיעור בכל אכילה ואכילה הגם לר"י דאיכא עכ"פ איסור דאורייתא בכ"ש איסור מ"מ לא מצטרף היתר זה עמו דבעת שאוכלו היתר לא מעלה ולא מוריד שמ"מ ח"ש אוכל ולא גילתה תורה דבאופן זה יתהפך היתר לאיסור ע"י מ"ש ושם הארכתי עיי"ש, ואומר דהיינו דש"ס הכא דבאמה"ח דמצרפת גידי'