כתב סופר גיטין חולין ר

בהמה למיתה ותאסר לאכול רק כשיחודש בה מעשה המתיר ס"ל לרמב"ם דלכן מקרי איסור נבילה ברי' דבא עמה מיד כשתלד עומדת לאיסור זה ולא במקרה בא לה כי בוודאי שיבא, אדרבא שלא יבא האיסור צריך מקרה מעשה דשחיטה כנ"ל ואומר לענין אמה"ח אי לאברים עומדת מיד כשנולדה א"כ מיד משעת יצירה בא איסור אמה"ח ומקרי אבר ברי', אבל אם לאו לאברים עומדת רק כשיותלש או ע"י מעשה ב"א שיתלש או ע"י מקרה מן המקרי' מבלעדי זאת לא יבואו האברי' לאיסור כי מעצמותה לא יחול בה איסור זה רק ע"י מעשה או מחשבה אם מחשבת אוכלי' שמה מחשבה כדלקמן לכן לא מקרי ברי' ומאחר דרמב"ם פסק דלאו לאברים עומדת ס"ל שפיר דלאו ברי' הוא ואפי' בחותך כזית ממנה חייב וגם צריך צירוף גידי' ועצמות אבל למ"ד לאברים עומדת י"ל באמת דברי' הוא וי"ל באמת דאכילה לא ממעט משהו רק ריבוי דאפי' בכזית ממנו חייב דה"א כיון דברי' הוא צריך שיהי' כולו כקושי' תוס', ולתוס' י"ל ס"ל לאברים עומדת להלכתא נתקשה שפיר נימא באמת דאכילה אינו ממעט רק מרבה אכל כזית ממנו כנ"ל עיי', ונ"ל בזה הא דפסק רמב"ם דלאו לאברים עומדת ואיכא כמה אוקימתות לקמן בר"י ור"ל אי לאברי' עומדת ולהנ"ל י"ל דהוכיח דע"כ רב דאחד דצריך כזית דאכילה ממעט וע"כ דס"ל דלאו ברי' הוא וצ"ל דס"ל לאו לאברים עומדת ופסק כוותי' כנ"ל ועיין בזה כי נכון הוא. ויש להקשות קצת לפ"ז כדהוכיח הש"ס דפלוגתא דרבי ורשב"א בלאברים עומדת ולא אי אמה"ח במשהו דא"כ יפלגו באבר דעלמא אי במשהו וע"כ מדפליגו בציפור חי ע"כ דכ"ע מודי' דאבר במשהו רק פליגו אי לאברים עומדת, ולהנ"ל י"ל באמת לרשב"א במשהו דס"ל לאברים עומדת והוי בריה ולרבי לאו לאברים עומדת לכן אינו במשהו דלאו בריה הוא ופליגו בציפור דבפלוגתא זו דלאברים עומדת תליא ממילא אי במשהו או לא ורב ס"ל כרבי דלאו לאברים עומדת ס"ל בכזית כן יש להקשות וי"ל בקל. מתיב ר"ע אכל אמה"ח ממנו וכו' צ"ל דלמא באמת משום טמאה חייב רק מתניתין איירי לענין אמה"ח דפטור ומשום טמאה חייב ואינו חייב שתים קאמר מתניתין, אבל א"ש אי הוי קתני אכל אמה"ח ממנו פטור הי' מקום לומר פטור משום אמה"ח וחייב משום טמאה אבל כיון דאמר אין סופג ארבעים נראה דאין סופג כלל לא משום אבר ולא משום טמאה דאל"ה הו"ל לומר אין סופג שמונים כדאמר דכוותי' בשאר דוכתא אין סופג שמונים עיין לעיל פ' או"ב וא"ש וק"ל. ע"ב נטל ציפור שאין בו כזית וכו' שיטת רש"י דביש בו כזית חייב משום בשמה"ח ותוס' הקשה עליו מלקמן דס"ל לר"ל דאין חייב אלא אחת ועכ"פ משום בשמה"ח יתחייב, ונלפע"ד ליישב הנה המהרש"א הקשה למה לרש"י לחדש דבשמה"ח איכא בחיים יאמר כא דאי בכזית הי' חייב משום נבילה לשיטת רש"י מכות דבריסק ט' נמלים וא' חי היינו חי ממש וכשבולע מת וחייב וכתב ולתוס' דמפרש לעיל חי שלם י"ל דס"ל דאינו חייב משום נבילה כשמת בבליעה ע"כ, והכה מ"ש דאפשר לתוס' לא חייב כן מפורש בתוס' מכות שהקשה איך יצרף חי לכזית וע"ז תירץ שם דחי שלם ועכ"פ קושי' מהרש"א קשה לרש"י וליישב נ"ל בשנבאר פלוגתת רש"י ותוס' בדין זה דרש"י ס"ל דכשמת בבליעה חייב ותוס' נתקשה בו, י"ל דדבר זה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל לקמן ס"פ אי הנאת גרונו או הנאת מעיו בעינן, וי"ל דלר"ל דעל הנאת מעיו חייב א"כ לא צריך להנאת גרונו כלל ועיין מל"מ פ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות בסוף דבריו מהלכה י"ב וי"ל דגם כשהי' בגרונו עדיין חי חי' מ"מ כשבולע ונכנס בבית הבליעה מקום צר שמה מת וכשיורד למעיים כבר מת וחייב משום נבילה וכי כן לר"י דצריך הנאת גרונו וכיון שעדיין חי הי' אין מקום לחייב משום נבילה כנ"ל, ולפ"ז י"ל דרש"י דלא הי' ניחא לי' לפרש חי שלם אלא חי הוא חי ממש הגם דלא יפלוג על תוס' בזה דגם כשמת ברי' הוא דמפורש יוצא בסוגיתינו דעוף טמא גם כשמת ברי' הוא אבל לא ניחא לי' להעמיד בלשון חי שלם וכתב דכשבולע מת וצ"ל הך אמוראי דאמר ריסק ט' נמלים וכו' ס"ל כר"ל דבהנאת מעיו תליא האיסור, והגם דמייתי ש"ס מכות שם משמי' דר"י אפי' שנים מצרפי' היינו לדין צירוף אבל לא נזכר בר"י לשון חי י"ל באופן שמת ונבילה הוא מקודם, ורש"י לא הי' צריך כן רק להך דאמר וא' חי, ולפ"ז י"ל תוס' ג"כ ס"ל כרש"י לר"ל דתליא במעיו דהדין כך רק תוס' דניחא לי' בפשיטות דחי שלם וכן כתב לעיל צ"ו ולא ניחא לומר דהך דאמר דט' נמלים דס"ל כר"ל שלא כהלכתא לכן מפרש חי שלם וכבר מת כנ"ל ולדינא אין פלוגתא בין רש"י לתוס' עיין כי נכון הוא לפע"ד.