כתב סופר גיטין חולין קצט

לומר כאן גזה"כ מהיקש לכן דרשו משמעו' כל שבשרו מותר דתורה מיעטי' מהיקש לדם דכל שבשרו אסור אמה"ח מותר, וכי כן מתניתין דטהרות דקתני אין סופג מ' כרבנן דר"י ע"כ ס"ל אין אחע"א וכי כן אין לומר דאין שחיטה מטהרת מידי נבילה פשיטא אין נבילה חל עליו וע"כ לענין אמה"ח לב"נ קאי והא"ש דסיפא לחוד לא הי' קשי' דס"ל בישראל ולטהרה מידי נבילה רק מכח רישא קשי' לי' סיפא דמרישא מוכח דע"כ סיפא לענין ב"כ קאי כנ"ל וא"ש וק"ל. רישא בישראל וסיפא בב"נ הנה הרמב"ם בהלכות מלכים [פ"ט הי"א] כתב ויראה לי דבעוף בב"נ אין ממיתי' אותו ועיין כ"מ שנדחק מאוד מנ"ל לרמב"ם הא וגם מה דכתב יראה לי כמסתפק ועיי"ש ועיין פלתי סי' ס"ב שהקשה קושי' חמורה מש"ס דפסחי' [ע"ג אדמתרץ תיקון להוציא מידי אמה"ח והיינו לב"נ והלא לעיל סוגיא דרבוצה מתרץ הא דשוחטי' בחוץ לע"ז בחטאת העוף ולרמב"ם ליכא בזה תיקון לב"נ דאין מצוה על עוף, עוד הקשה מסוגיתינו מאי מקשה לר"י ל"ל קרא הא צריך ריבוי מהיקש משום עוף דל"ל חומרא דאינו בב"נ ומ"מ חל עיין בו, ונלפע"ד ליישב הכל בשניישב ג"כ קושי' רשב"א דמקשה הלא גם לר"א קשה ל"ל קרא דהא רבנן לא פליגו עלי' ר"י בגוף הסברא דחמור הוא הואיל דאסור לב"נ רק שאמרו בסיני נאמר ונדחק כי לר"י אמרו כן עיין בו, ואומר הנה קושי' ש"ס מר"י ל"ל קרא היינו דמוכח ע"כ דר"י ס"ל דב"נ מצוה גם בעוף על אמה"ח דאל"כ מוכח מהיקש דאמה"ח חל על עוף טמא וליכא חמור ולא מוסיף כלל וקשה ילמוד מכאן דאיסור חע"א כמ"ש תוס' לעיל ק"א ע"ב ד"ה תלמוד לומר והא ר"י ל"ל אחע"א כקושי' ש"ס לעיל צ"ב וקשה לילף מכאן דחל, ואין לומר משום כולל חל דמשהו בשר גידי' ועצמות לכן חל גם אכל עוף אין זה מוכרח כ"כ דלר"י דח"ש אסור אם חל על ח"ש ופלוגתא דראשוני' הוא ורשב"א שבועות ל"ל כשיטת תוס', וגם הא יש אופן דליכא כולל כגון בעוף קטן שאין בכורו רק כזית ובאבר ממנו אין כזית אפי' בגידי' ועצמות וחל אמה"ח עליו בכולו אי לאברים עומדת כדלקמן וע"כ דר"י ס"ל דאמה"ח נוהג בעוף לב"נ, ושפיר מקשה ומיושב קושי' הפלתי, והנה לר"א דצריך היקש קשה ג"כ הא לא פליג דאסור לב"נ חמור כקושי' רשב"א מוכח דר"א ס"ל באמת דאין אמה"ח בעוף לב"נ וצריך קרא לעוף ובאמת לדידי' מוכח מהכא דאחע"א ומיושב קושי' הרשב"א דלר"א מתרץ ש"ס שפיר והא"ש דכתב רמב"ם יראה לי כמסתפק כיון דמר"י מוכח דע"כ ס"ל דאיכא אמה"ח בעוף לב"נ דהא ס"ל אמה"ח נוהג גם בעוף טמא לישראל כדאמר ובטמאה דקאי אעוף ובהמה דאיירי וע"כ צ"ל דס"ל דנוהג בב"נ וכמ"ש, ומר"א מוכח איפכא מדצריך קרא ולכן כתב יראה שמסופק כמי פסקינן וא"ש עיין, והא"ש ג"כ דל"ק מש"ס פסחי' דמתרץ תיקון לב"נ מאמה"ח דהא שם הקשה לר"י דמקלקל בחבורה פטור ושפיר מתרץ לדידי' תיקון מאמה"ח והיינו לב"נ דלר"י גם בעוף איכא אמה"ח לב"נ כמ"ש ומיושבי' כל הקושי' עיין וק"ל, ועיין לקמן ק"ב ע"ב בחידושי ד"ה וכשאני לעצמי כתבתי ראי' לשיטת רמב"ם הנ"ל. אמר רב אמה"ח צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא בי' מפי' רש"י דכתב דה"א דא"צ כזית משום דתרי קראי כתיבא קמ"ל דאכילה כתיבא והא דמצרפי' משהו בשר גידי' ועצמו' משום הך דתרי קראי כתיבא ול"צ לאסור אמה"ח רק משום גידי' ועצמות שיצורפו לכזית, אבל מתוס' לעיל צ"ו ע"ב ד"ה אכילה כתיב' דהקשה נימא אכילה כתיבא כדי שאם אכל מאבר כזית ג"כ חייב כמו דצריך בגיד, נראה דס"ל דסברת חוץ דאבר דין בריה יש לו ולא מהכרח דתרי קראי אמה"ח ובשמה"ח ל"ל רק כמו כל בריה יחשב אמה"ח ולולי דכתיב אכילה הי' הסברא שיהי' בכ"ש ולכן הקשה נימא אכילה מרבה אפי' כזית ממנו ונדחק דלא הנפש עם הבשר משמע כולו, אבל לרש"י ל"צ לזה דכיון די"ל דלהכי צריך קרא דאמה"ח משום גידי' ועצמות תו מנ"ל לומר דמשהו אסור ואכילה שלא צריך לאכול כולו, ומהיכי תיתי ה"א שצריך לאכול כולו אין לו דין ברי' לאמה"ח, וכן צ"ל לרמב"ם באמת דס"ל דאכל ממנו כזית אפי' יש בו הרבה זיתי' חייב וקשה קושי' תוס' הנ"ל דלמא אכילה לרבות כזית וע"כ צ"ל דס"ל דאין אבר בריה כמו גיד והא דמצרפי' גידי' ועצמות הוא מהכרח דקרא כצ"ל ועיין, וכן מצאתי ראיתי בחידושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שביאר שיטת רש"י ותוס' ורמב"ם כמ"ש. אלא דצריך לתת תבלין במאי פליגו תוס' ורמב"ם וגם למה לא יחשב ברי' באמת, ונ"ל דלשיטת רמב"ם דגם נבילה חשוב ברי' הגם שלא נאסר עד אחר מיתה, י"ל סברת הרמב"ם דזה מקרי מתחלת בריותו כיון שמיד שנולדה הבהמה עומדת למיתה להתנבל אם לא יעשה בה מעשה שחיטה וסוף