כתב סופר גיטין חולין קצו

ע"כ צ"ל דחמור גם כן מוסיף הוא וכמ"ש לעיל דס"ל לרש"י בפי' כן לקמן ובאמת לשון ש"ס דאמר בחמור אית לי' משמע ג"כ כתוס', ונ"ל דרש"י הוכיח שיטתו דלקמן קאמר דלמא טומאת בשר חמור דל"ל טהרה במקוה, וצ"ע א"כ עולה דאיתא בשאלה ג"כ יש היתר לאיסורו מקרי וחל הוא על גיד ולא יחול עליו איסור עולה והלא אמרינן איסור מיתה קל משום דיש לו טהרה וכן עולה, ולרש"י אתי שפיר דס"ל דהנאה מוסיף הוא מיגו דחייל הנאה וכן חומר איסור מוסיף הוא שמוסיף עונש, וכי כן לקמן דיהי' המוסיף משום חומר איסורו דטמא אמר שפיר דלמא טומאת בשר חמורה וכיון שחמורה שוב אין כאן מוסיף כיון שכל המוסיף רק משום חומר העונש ונהפוך הוא זה חמור מזה, אבל של עולה דהמוסיף לאו משום חומר עונש רק דמוסיף הנאה ואמרינן מיגו דחייל הנאה לא מגרע לנו דאיתא בשאלה וקל הוא עכ"פ מוסיף הוא הנאה וחייל משום מיגו שפיר כנ"ל, אבל לתוס' דהכל רק משום חומר שיש בו חומרא שאסור בהנאה קשה שפיר נימא איפכא הקדש קל דאיתא בשאלה ויש היתר לאיסורו ומזה הוכיח רש"י שיטתו כנ"ל עיין, ולתוס' י"ל או דס"ל הקדש שאני דחל לעולם וכמו שמביא לקמן ע"ב ד"ה ר"ע אומר וכו' או י"ל דאזיל לשיטתו בפסחים סוגיא דטע"כ במסקנא דאיתא בשאלה לא מקרי היתר לאיסורו כיון שחכם עוקר נדר מעיקרו עיי"ש וא"כ י"ל דעולה לא מקרי קל כמו טהרה במקוה דמה דאיתא בשאלה אינו קולא שיעקר הנדר מעיקרא, אבל ש"ס לשיטתו בפסחים שם דס"ל נזיר הוי היתר לאיסורו משום איתא בשאלה הוכיח שפיר שיטתו כאן עיין וק"ל. אמר רבא ר"י הגלילי הוא וכו' עיין רשב"א שנתקשה מש"ס פסחים דאיכא תרי לישני לר"י הגלילי אי סובר גיה"נ מותר בהנאה או לא ולהך לישנא דס"ל אסור בהנאה א"כ ע"כ חכמים לאו ר"י הגלילי וצ"ל דסוגיא דהכא כלישנא בתרא, וצ"ע לל"ק קשה מאן האי תנא, ונלפע"ד ליישב ע"פ שראיתי בספר ראש יוסף שהקשה על דחקר הש"ס מאן האי תנא בכ"מ סתם בעל פלוגתא דר"מ הוא ר"י ומאי ראה כאן שאינו ר"י עיין בו שהאריך בזה ליישב בדרכי' שונים, ולפע"ד נראה דש"ס הוכיח דע"כ לאו ר"י הוא, דהנה כבר כתבתי לעיל דלר"י דחלב שליל מותר ולר"י דתלש חלב אסור ושחיטה מתיר א"כ מצינו חלב שהותר מכללו בבהמה עצמה וכבר הארכתי לעיל, והנה כן בגיד הותר מכללו בשליל והיינו לפי דס"ל לתוס' בחד תירץ דלר"י דס"ל תלש חלב חייב כן בגיד וא"כ גיד אסור במעי אם רק שחיטה מתירו והוי הותר מכללו עיין תוס' לעיל ק' ע"ב ד"ה אבל בטמאה נוהג, ולפ"ז הוי נבילה על גיד חמור על קל דגיד הותר מכללו ונבילה לא הותר מכללו וכולל ג"כ הוא א"כ אם ס"ל לר"י כולל בחמור ולכן מודה בעולה למה פליג ברישא דגיה"נ של נבילה וע"כ לאו ר"י היא ולכן מקשה ש"ס מאן האי תנא ומיושב קושי' ראש יוסף וא"ש עיין, ומעתה מיושב קושי' רשב"א דס"ל דהך לישנא דס"ל דריה"ג ס"ל גה"נ אסור בהנאה י"ל ס"ל כר"ל דתלש חלב מותר לר"י וכן תלש גיד ואין גיד הותר מכללו דלא הי' אסור מעולם כיון דל"ל שם גיד עד שיולד, וכי כן שפיר י"ל ר"י הוא בעל פלוגתא דר"מ בכל מקום, וש"ס כאן אזיל להלכתא כר"י בתלש חלב והלכתא הוא ולכן הקשה שפיר מאן האי תנא ומתרץ ריה"ג הוא כלישנא בתרא פסחים שם דעיקר דס"ל גה"נ מותר בהנאה כנ"ל ליישב עיין וק"ל. והנה כתב רש"י דהי' יוכל לומר ר"ש הוא דל"ל כולל בנבילה ביוה"כ, והריטב"א תמה עליו הלא ר"ש ס"ל אין בגידין בנ"ט וכתב כאן מרן לא דק, ונראה מזה דרש"י ס"ל כמ"ש האחרונים לרמב"ם דאמרינן אחשבי' וממילא גם נבילה חל ועפי"ז כתב רש"י שפיר כמובן וא"ש, אבל אי קשי' הא קשי' הא ר"ש ס"ל גה"נ אסור בהכאה עיין פסחים סוגיא דחזקי' ור"א וא"כ איך אפשר דאתי כר"ש לא יחול עולה ושה"ב הלא גם גיד אסור בהנאה ואינו חמור על גיד וצע"ג. וליישב נלפע"ד ע"פ שנ"ל וכבר כתבתיו לעיל צ"ו דלפמ"ש תוס' דבבריה היכי דלא כתב אכילה צריך שיאכל כל הבריה דבגיד ג"כ אי לאו דכתיב אכילה לחכמים ה"א דצריך לאכול דווקא כולו רק מדכתיב אכילה מגלה לנו דאיכא אופן שיהי' בכזית וע"כ כשאין אוכל כולו דבאוכל כולו ל"צ כזית, א"כ לר"ש דאכילה בכ"ש ולפי דס"ל ברש"י במכות במקומו שם דלר"ש פירוש אכילה בכ"ש בין בשוגג ובין במזיד ולא ס"ל משום אחשבי' כהריטב"א והא דלא חייב בקרבן הלמ"מ כן הוא עיי"ש, וכי כן לר"ש בכל ברי' וכן גיד בכלל גם היכי דכתיב אכילה דווקא שיאכל כולו דהא הא דכתיב לשון אכילה לא מעלה ולא מוריד כלום לא לרבות ולא למעט בשיעורא בא וכאלו לא כתיב בי' כלל אכילה