כתב סופר גיטין חולין קצג

בסי' ק"ט שנתקשה דא"כ בא"מ שנתערב יבש ביבש תחלה ושוב נתבשל לא יהי' אסור שכבר הותר' בתערובות ועכצ"ל כשיתן טעם הוי כניכר האיסור כן בדין רשב"א הנ"ל נימא כיון שנרגש הטעם אסור וכתב דלא נרגש הטעם כיון שגם מינו של היתר נותן טעם עיי"ש היטב, הנה בוודאי בזה לחוד מ"ש סי' ק"ט דנרגש טעם מין היתר ג"כ לא סגי דא"כ ל"צ הרשב"א כלל לסליק יאמר דחד בתרי בטל דאורייתא רק דנרגש הטעם וכיון שכאן לא נרגש הטעם די דאם דגם של היתר נרגש בתוכו מותר דאורייתא חד בתרי גם באינו מינו כמו טעימ' קפילא בפחות מששים דמועיל כיון שאין בו טעם, וע"כ צ"ל דהא לא סגי כיון שעכ"פ נותן בו טעם ואם הוא פחות מששים ואיסור בעצמו יוכל לתת בו טעם בלא היתר של מינו אוסר עד ס' ואולי הטעם כיון שעכ"פ ע"י איסור עוקר הטעם ומרגיש טעם חזק על ידו וזה איסור יוכל לתת בו טעם מלבד היתר, ובאמת הר"ן בע"ז כתב בפשיטות דאם נבילה ושחוטה יחד נותנים טעם באינו מינו וזה לחוד אין בו בנ"ט מותר הגם שמשניה' יחד נרגש הטעם כיון שמאיסור לחוד אין יוכל להרגיש מותר אבל בוודאי כשאיסור לחוד יוכל הגם שגם היתר מעורב ואינו מובדל ואין נרגש זה מזה מ"מ אסור שחוזק טעם יש ע"י איסור ויוכל להטעים לעצמו כצ"ל, ולכן הוצרך רשב"א לסליק, אלא דלזה מועיל דברי טו"ז סי' ק"ט מאחר שהותר הטעם ע"י סליק לא נימא דהוי כניכר האיסור כיון שא"א לומר שניכר כיון שגם מינו היתר נרגש בתוכו ואין ניכר האיסור שנאמר בו חוזר וניער ע"י שחיך אוכל יטעים דאין ניכר לעצמו כנ"ל בירור הדברים ועיין, ומ"ש הט"ז באם נתערב תחלה בא"מ שוב לא מהני סליק דנ"נ צ"ל הלא נ"נ רק דרבנן וא"כ ספק דרבנן להקל וראיתי שכבר הרגיש בפמ"ג ונדחק ואולי י"ל כיון שכבר היינו דני' ע"י על התערובות כשהי' בא"מ אם יש ס' או לא והחלטנו לאיסור מספיקא דאורייתא שוב כשיעשה אח"כ ספיקא דרבנן צריכין להחמיר דוגמא מ"ש ב"י או"ח סי' תל"ט באם בא ספק בדיקה קודם ביטול גם אחר ביטול שספק דאוריי' צריך להחמיר עיי"ש, כן י"ל כאן בזה כנ"ל ועיין, ועיין טהרת הקודש זבחים צ"ו ע"א שהוכיח דתוס' שם ע"כ ס"ל כהרשב"א הנ"ל דלא כש"ך עיי"ש. מתני' אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ובברייתא לקמן מפרש כדי להודיע טעמו, וצ"ל מאי רצה בגילוי טעם ואטו בכל מצות נאמר הטעם ועיין ראש יוסף בריש פרקין, ועיין מ"ש לעיל די"ל דרצה לומר דומיא דיעקב דווקא שבשרו מותר לכמה שיטות דבשר אדם מותר מדאורייתא, והא"ש דאמר לקמן כל שבשרו מותר מנ"ל הא ולהנ"ל א"ש דלכן נאמר שם כדי להודיע זה דצריך דווקא דומיא דיעקב וכבר כתב הרשב"א בתשובה ומביאו במל"מ דגם גיד אדם אסור דאיך נאסר עיי"ש, ולהרמב"ם דס"ל בשר אדם אסור לכאורה קשה, ועיין שעה"מ שכתב לרמב"ם באמת גיד אדם מותר ועיין מ"ש לעיל ולא אכפיל הדברים שנית פה עיי"ש. יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל וכו' עיין מהרש"ל שהקשה מהא דריסק ט' נמלים וא' חיו וגם מפלוגתא דרב ולוי, ועיין מהרש"א שכתב כבר הרגיש תוס' בזה ותירץ דלוי ס"ל דכיון דגילה תורה ואמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב חל נבילה על כל איסורי' לרב ל"ל כן דווקא בחלב גילתה תורה וכן הא דט' נמלים ס"ל כלוי והנה לא מלט המהרש"א עכ"פ דצ"ע על לוי איך חולק על ברייתא דר"י ס"ל דנבילה אין חל על טמאה וע"כ דס"ל לר"י דשאני נבילה דגלי קרא וע"כ צ"ל כמ"ש מהרש"ל ותירץ מהרש"ל העיד המהרש"א שהוא דוחק ולפע"ד נראה ליישב הא דלוי וגם לבאר במאי פליגו רב ולוי אי ילפינן מחלב או לא, ונ"ל הנה לקמן קאמר ש"ס דחלב הותר מכללו ולכן אין לילף מהא דנבילה חל על חלב פי' רש"י הותר מכללו שמותר בחי' ועיין ש"ס פסחים סוגיא דחזקי' ור"א דפליגי תנאי אי זה הוי הותר מכללו כיון שבבהמה לא הותר, ונ"ל לר"י דס"ל חלב שליל מותר ולמ"ד תלש חלב מב"ני חי אסור עיין לעיל פ' בהמה המקשה פלוגתא דר"י ור"ל ועיין ראשונים וחי' ר"ן שם דפליגו לר"י אי דווקא שחיטה מתיר ולר"ל גם בלא שחיטה מותר דלאו חלב מקרי עיי"ש היטב, ולמ"ד דתלש חלב אסור ושחיטה מתיר א"כ חלב הותר מכללו דהא חלב אסור דחדשיו גרמו ומ"מ ע"י שחיטה מותר ושאר חלב אסור ואין היתר בשחיטה א"כ איכא לאיסור חלב היתר ולכן נבילה חל עליו ואין למדין ממנו שיהי' חל על טמאה ושרץ אבל לר"מ דחלב שליל אסור א"כ אין חלב הותר מכללו ולמדין ממנו לכל איסורי', ומעתה י"ל דלוי ס"ל דר"י בברייתא לשיטתו אזיל דחלב שליל מותר ולכן ס"ל דווקא על חלב חל נבילה ולא על טמא