כתב סופר גיטין חולין קצב

דנ"נ כ"ז שהם ביחד דלענין מב"מ דאם לא אמרי' נ"נ הוי היתר ואיסור מעורב יחד ולא הוי מב"מ אבל כשאמרינן נ"נ כ"ז שאיסור בתוקפו גם ההיתר אסור אז הוי שפיר מב"מ כשיצא פליטה ממנו מעורב ולא הוי היתר ואיסור מעורבי' יחד, והא"ש דאמר רב דכיון שנתן טעם חתיכה נעשה נבילה ואוסרת כולן ובלא"ה לא הוי אוסר כמ"ש הר"ן שמעורב איסור והיתר יחד. אבל במשהו לא נ"נ כלל כיון שאין יוצא מן האיסור ונפרדים זה מזה והנאסר מותר וכן כשנכנסו לאינו מינו ויש ששים נגד האיסור שוב חוזר הנאסר להיתר ואין נפקותא בהא דנ"נ רק במב"מ שלא יתבטל, ומיושב קושי' תוס' ג"כ דהא אשמעינן רב דנ"נ והוי מב"מ וא"ש כנ"ל והוא נכון לולי דראשונים לא ס"ל כן בר"א ועיין. אפי' ליכא נ"ט נמי, בפלתי סי' צ"ח הקשה דלמא ס"ל כרב בתר מבטל אזלינן וכי כן נבילה בשחוטה אינו מינו אבל כשקיבל חתיכה זו טעם מנבילה הוי מינו עם שארי חתיכות דהא גם שארי חתיכות יכולי' להיות כמוהו כשיקבלו טעם וכתב מזה ראי' לשיטת ר"י דחולק על רשב"ם שבתוס' וס"ל דכיון דהאוסר אינו מינו בחתיכות גם הנאסר יש לו דין א"מ עיין בו, ולפע"ד י"ל בשאומר דהא דס"ל לרשב"ם דיש לנאסר דין מב"מ באופן זה דווקא בקיבל טעם מאינו מינו כמו רוטב שקיבל טעם מחתיכה ונרגש בו הטעם וס"ל דנ"נ מדאורי' כמ"ש לעיל דס"ל דנהפך לאיסור ונ"נ דאורייתא וס"ל דיש לו חומרא דמינו אבל בקיבל טעם ממינו דאינו נרגש כבר כתבתי לעיל די"ל דבזה לכ"ע לאו דאורייתא גם אם מב"מ לא בטל כיון שעכ"פ לא נרגש הטעם ואיך יתהפך ההיתר ונ"נ רק דרבנן י"ל מודה רשב"ם כולי האי לא החמירו לומר דיהי' לו חומר של מינו כיון שקיבל טעם מא"מ כנ"ל, והא"ש דכאן דאיירי שקיבל טעם ממינו ואינו נרגש מודה רשב"ם דאם נבילה בשחוטה אינו מינו שוב אין מחמירי' בחתיכה שנ"נ שיהי' לו דין מינו והיינו דלא כש"ך סי' ק"ז דדג טמא אינו מינו בטעם או דרב לא קאי אדג וא"ש עיין, אלא להר"ן דס"ל ג"כ בסוגיא דט"ח כרשב"ם ס"ל נ"נ לעולם דרבנן בשארי איסורי' הדרא הקושי' ועיין בכ"ז. ע"ב סליק את מינו וכו' צ"ל למה נדחק אביי ולא אמר כרבא נראה דל"ל סליק ובאמת איך אפשר לחלוק הלא רבא מוכיח כן דר"י אית לי' סליק מהא דמנחות ועיין לקמן בתוס' בסוגיא דט"ח, וכבר עמד ע"ז אאמ"ו זצ"ל בתשובות חתם סופר, ולפע"ד ליישב הנה כפי תירץ רבא ע"כ צ"ל דנ"נ ובאמת נדחקו הרבה בשיטת ר"א הלא לרבא עכצ"ל דנ"נ, ונ"ל דלכן לא ס"ל אביי כרבא דס"ל דבשארי איסורי' לא נ"נ ולכן הוצרך לדחוק, אלא דצ"ל במאי פליגו ונ"ל כשיטתיי' אזלו, הנה הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה חקר אם מוהל היוצא עם החתיכה הוא מב"מ למ"ד בתר שמא אזלינן עיי"ש שפלפל בסוגיא דט"ח דנראה דהוי מב"מ, ועיין בראש יוסף שם, דכתב דלפמ"ש הרשב"א שם דמוהל האיסור והיתר באי' יחד ברוטב, א"כ י"ל שפיר דלא הוי מינו דבתר שמא אזלינן אלא המוהל של היתר ואיסור באי' יחד ברוטב והם מינו וברוטב עבה הוי הכל אינו מינו ושם נאסר מוהל של חתיכות היתר ושוב נאסרו כל החתיכות כיון שאין בכל החתיכות ששים נגד כל המוהל עיי"ש והוא נכון. ואומר לפ"ז מוכח דגם בשאר איסורין אמרינן נ"נ דהא נאמר דמוהל של היתר נאסר ממוהל של חתיכ' בב"ח וצריך ששים נגד כל המוהל והלא מוהל זה של היתר אינו בב"ח רק נאסר מחתיכ' בב"ח ואין לו דין בב"ח כשיטת הש"ך דמים שנתבשלו בקדיר' בב"ח בשאר איסורי' לא נ"נ מים אלו לא נ"נ מאחר שכבר נעשה בב"ח ומוכח לפי"ז מדצריך ס' נגד כל המוהל דגם בכל איסורי' נ"נ ומוהל זה נ"נ ואין ס' כנגדו, אבל לאביי דסובר דבתר טעמא אזלינן לא מוכח כלום כמובן, והא"ש דאביי לשיטתו לא מוכח דנ"נ בשאר איסורי' ס"ל בשאר איסורי' לא נ"נ לכן נדחק בתרוצו, אבל רבא דלדידי' מוכח בלא"ה דנ"נ כיון דס"ל בתר שמא אזלינן תירץ שפיר לרב תירוצו דצריך ס' נגד שני חתיכות וא"ש כנ"ל ועיין. ועפ"ז י"ל מה דהקשה תוס' מראשונים מש"ס ע"ז דאפי' נפל מים בסוף חזינן דל"א בשארי איסורי' נ"נ י"ל דאמוראי אלו סוברי' דלר"י בתר טעמא אזלינן ס"ל שפיר בשארי איסורי' לא נ"נ, אבל להלכתא דפסקינן כרבא דבתר שמא אזלינן שפיר מוכח דנ"נ בשאר איסורי' כנ"ל וק"ל. ושאין מינו רבה עליו ומבטלו, עיין טוש"ע סי' צ"ח שיטת רשב"א בתה"א דאם נתערב איסור בא"מ ומינו אמרינן סליק א"מ ומינו רבה עליו ומבטלו, ויש"ש וש"ך השיגו עליו דעכ"פ טעם נרגש בתוכו ועיין טו"ז שכתב כיון שכבר התבטל שוב הטעם שנותן בו לא אוסר דטעמו היתר הוא, ועיין