כתב סופר גיטין חולין קצא

הרי"ף דינו ריחא מלתא וכתב דרב שייך בהא דאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' מפרש הר"ן הא דרב דצריך שכ"נ דאל"ה הוי איסור והיתר מעורב וכתב הא דאמר בנ"ט לאו דווקא דמב"מ לא צריך נתינת טעם עיי"ש וסתר עצמו דכאן כשהביא לעצמו הך דרב מפרש דנתינת טעם דווקא ולעיל כתב שלאו דווקא וצל"ע. וליישב נ"ל דלעיל דהביא הרי"ף הא דרב הוצרך לפרש לאו דווקא בנותן טעם, הנה כבר כתבנו דלר"ן הא דבליכא טעם לא נ"נ כיון דמשום לתא דבב"ח הוא לא גזרו במשהו כיון דלא אפשר בב"ח עצמו שיאסור במשהו ודווקא באופן דאיכא בב"ח גזרו, וכן כתב כמה פעמים בסוגיא דנו"ח דכיון דמשום לתא דבב"ח הוא גזרו דווקא באופן דשייך בב"ח, והנה לפי שיטת הרי"ף שם דרב ג"כ ל"ל באינו מינו ריחא מלתא דריח משהו הוא רק במב"מ ולטעמי' אזיל, והנה רב דאיירי בהיתר שמן ואיסור כחוש ואמרינן דאזל היתר ומפטם לאיסור והיינו דשוב חוזר ריח של היתר לחתיכ' היתר ואוסר ועיין רס"י ק"ח בטו"ז וש"ך מאו"ה דלשיטה אין הנאסר יוכל לאסור צ"ל דשוב מוליך עמו גם ריח מאיסור עיי"ש, והנה אם לא נאמר נ"נ על הריח של היתר קשה לכ"ע איך יאסר הריח של היתר דגם אם נאמר דאזל של איסור עמו כמ"ש או"ה מ"מ לשיטת הרי"ף צריך לדון משום מב"מ והלא מעורב היתר באיסור ריח של היתר ושל איסור, וע"כ צ"ל דריח של היתר נ"נ והוי כולו איסור כמ"ש הר"ן כאן, אלא דאם נימא דלא גזרו נ"נ רק דווקא בדבר השייך בב"ח ולא במשהו וכדומה א"כ אם ריחא מלתא דווקא במינו ולא בא"מ א"כ לא שייך ריח כלל בבב"ח כמובן דחלב לא אוסר בריחו לבשר וכן בשר בחלב ואיך נגזור בשאר איסורי במ"ב בריח משום בב"ח, וע"כ צ"ל לרי"ף דס"ל כיון דגזרו משום בב"ח גזרו בכל איסורים לאו דווקא באופן דשייך בבב"ח וכן בריח הגם דלא שייך בבב"ח, ובאמת שכן נראה שיטות רוב ראשונים בסוגיא דט"ח דמקשו מלח בלח שתירץ הר"ן כל שאינו בדרך בישול לא דומה לבב"ח וכן בחצי חתיכה ונראה כי שאר ראשונים ס"ל דגזרו סתם בכל איסורי' משום לתא דבב"ח, וכן ס"ל לרי"ף ז"ל, ולפי"ז צ"ל הא דאמר בנותן טעם לאו דווקא להסוברי' דל"א אין הנאסר יכול לאסור והיא שיטת הר"ן והא"ש דכתב הר"ן לעיל כשמביא הרי"ף דברי רב ואמר דמישך שייך להא דריחא מלתא ע"כ בנותן טעם לאו דווקא, וכאן דמביא הר"ן לעצמו הא דרב להלכתא מפרש לעצמו דנותן טעם דצריך דומיא דבב"ח כנ"ל נכון ועיין. ועיין טו"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ב סק"ט בענין תרי משהו, ודיוקו של טו"ז מדכתב הטו"ר אפי' ס"ל לפי שיטת טור ור"ת דלמעלה מששים טעם קלוש ורק דרבנן אסור א"כ צ"ל בזה לא נ"נ כיון דמשהו הוא וגם בב"ח אינו דאורייתא דאינו דרך בישול בטעם קלוש וא"כ לא נ"נ כנ"ל וא"כ י"ל זהו האפי' דלא מבעי' בא"מ כשאין בו רק משהו היינו טעם קלוש דל"א נ"נ דהוי רק דרבנן אפי' במינו דמשהו דאורייתא מ"מ לא נ"נ, אבל לעולם משהו הולך ואוסר ועיין היטב כי קצרתי ויש להאריך. והנה שיטת ר"א דל"א בשאר איסורים נ"נ והוכיח מדאמר בנ"ט ולא ניחא לי' לומר דבמשהו ל"א נ"נ דלא נ"ל לומר דצריך דווקא דומיא דבב"ח, וגם לא נ"ל לומר כיון דמשהו איכא אינו יוצא דנאבד בחתיכה דמאי הוי עכ"פ חתיכה עצמה נאסר דל"ל אין הנאסר יוכל לאסור אם נ"נ וע"כ דבשאר איסורים לא נ"נ כלל, אבל קשה לדידי' איך אמר רב חנ"נ. הא באמת אין כ"כ וצ"ע, וגם תוס' נדחק לרבינו אפרים מאי רבותא אשמעינן רב כיון שנתן טעם בחתיכה, ולפע"ד לולי דברי ראשונים בר"א הי' נ"ל ליישב הכל, ואומר הנה הרשב"א ס"ל אין הנאסר יוכל לאסור דווקא כשאיסור הולך עמו, וקשה להסביר לרשב"א כיון שיש ששים נגד האיסור בתערובות א"כ שוב ההיתר נשאר לבדו בלא איסור, וצ"ל כיון שעכ"פ בא לתערובות איסור והיתר יחד גם להיתר דין איסור ואוסר עד ששים נגד ההיתר, ונ"ל דהרבינו אפרים לא ניחא לי' בהא וס"ל אם נ"נ ע"כ גם כשאיסור אינו ההיתר עומד באיסור וגם כשלא ילך איסור עמו כלל הנאסר אוסר כשיטת הר"ן, ואי כ"כ גם במשהו גם שאין יוצא יאסר וע"כ דלא נ"נ ולא צריך ששים ג"כ נגד כולו, אבל ס"ל לר"א דזה י"ל שפיר כ"ז שהיתר ואיסור יחד ועדיין איסור לא נתבטל גם להיתר שם איסור ואסור כיון שיש בו טעם של איסור, וכסברא זו כתב הר"ן לקמן בסוגי' דט"ח דגם דאפשר לסוחטו מותר מ"מ י"ל כ"ז שהם ביחד אסור ונ"נ, אבל הר"ן מצריך שם ששים נגד ההיתר, אבל ר"א ס"ל מאחר דאיכא ששים נגד האיסור שוב אין כאן איסור וחוזר הנאסר ממילא להתירו, ולא צריך ששים רק נגד האיסור והנאסר ממילא מותר, אבל מ"מ איכא נפקותא