כתב סופר גיטין חולין קצ

ואינו מכיר ובטל וע"כ דאזלינן בתר השתא בשעת נפילה להחמיר כנ"ל ראי' ברורה ועיין. דרש רבב"ח חתיכ' נבילה ושל דג טמא וכו' פי' רש"י ומכיר החתיכה כוונתו דאם אינו מכיר אינו בטל משום חתיכה הר"ל, וצ"ל מה ראה כי איירי בחתיכה הר"ל, וראיתי שכבר עמד בראש יוסף בזה עיין בו, והנלפע"ד דלכאורה פליגי רבב"ח ורב בפלוגתא דר"י ורבנן אי מב"מ בטל, וקשה דיפלגו אמוראי במאי דכבר פליגי תנאי והול"ל הלכה כרבנן דר"י, והגם דפליגו ג"כ בחתיכה נ"נ הלא לא נזכר דבר זה ברבב"ח דתחלה כנתן טעם בחתיכה ואי עיקר דבריו ע"ז הו"ל לומר חתיכ' נבילה גם אם נתן טעם מ"מ סגי בנ"ט של חתיכה אחת, וע"כ דעיקר פלוגתיי' במב"מ וקשה כהנ"ל, ונ"ל ע"פ מ"ש ר"ן בסוגיא דזרוע בשילה דרבא ואביי פליגו אם גם בטעם אמרינן מב"מ לא בטל עיי"ש, וי"ל דרבב"ח ג"כ ס"ל דמב"מ לא בטל רק ס"ל דבטעם בטל וזה דאמר דסגי בטעם בס' ורב פליג עליו דבטעם ג"כ מב"מ לא בטל או מדרבנן או מדאורייתא, ומעתה א"ש דכתב רש"י דניכר החתיכה לטעמי' אזיל דס"ל ביבמות פ"ב ע"א דג ביבש ביבש מכ"מ לא בטל לר"י, ולפמ"ש רבב"ח ג"כ ס"ל מב"מ לא בטל רק הטעם בטל שאינו כממש מכ"ש אי טע"כ דרבנן, ואי החתיכה אין ניכר לא בטל החתיכה עצמה לכן פי' דניכר החתיכה כנ"ל וק"ל. ושל דג טמא צ"ל למה נקט תרתי חתיכה של נבילה ושל דג גם בזה האריך בראש יוסף ליישב ודבריו אינם מובנים לי, ונלפענ"ד, הנה מדאסר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ נראה דרבב"ח גם על זה קאי ופליג ול"ל כ"כ ובתרתי פליגו במב"מ ובנ"נ, והנה יש סברא יותר לומר נ"נ בדבר שקיבל טעם מאינו מינו כיון שנרגש בו הטעם ולר"ת דבר שיש לו טעם איסור נתהפך כולו לאיסור ועיי' פלתי סי' צ"ב שכתב די"ל משו"ה דנ"נ דאורייתא ככל איסורי' ופשיטא דשיטת ר"ת דווקא באינו מינו שניכר בו טעם ולא במינו גם למ"ד מב"מ לא בטל היינו שהאיסור שבתוכו לא יתבטל ולא נתהפך להיתר, אבל גם ההיתר לא יתהפך לאיסור כיון שאין הטעם נרגש ע"י מה יתהפך היתר לאיסור והיתר בפ"ע עומד במעמדו ואיסור עומד במעמדו ולא יהפכו זא"ז כנ"ל פשוט, וכי כן איכא סברא ביותר לומר חנ"נ בדבר שקיבל טעם מאינו מינו בטעמא ממה שנאסר מחמת מינו, והנה הש"ך סי' ק"ז כתב דרחוק שיהי' דג טמא וטהור שווי' בטעמא עיי"ש, וכי כן א"ש דבבב"ח אמר לא מבעי' בחתיכ' נבילה שלא נ"נ כיון שאין הטעם נרגש בו אפי' בחתיכת דג טמא דהו"ל אינו מינו בטעמא ה"א דנ"נ קמ"ל דמ"מ א"צ רק ס' נגד הראשונה וא"ש עיין. אלא דצל"ע לשיטת ש"ך הנ"ל דדג טמא וטהור אינם שווים בטעמם א"כ מאי מקשה לרב כי לא נתן טעם נמי הלא דג טמא וטהור א"מ דאינם שווים בטעמם ולכן צריך שיתן טעם בחתיכה ונ"נ וחתיכה טהורה מינו עם שאר חתיכות טהורות, ובוודאי לתוס' דחולק על הרשב"ם וס"ל דכה"ג לא הוי מינו כיון שבלע מאינו מינו ע"כ דרב לא פליג על רבב"ח בחתיכות דג טמא דהוי אינו מינו בטעמא וגם חתיכות דג טהור שקבלה טעם הוי א"מ ומקשה שפיר אבל לשיטת הרשב"ם קשה כהנ"ל ובוודאי לרבא דאזל בתר שמא קשה שפיר כמובן אבל אביי לא מקשה ולא צריך לתרץ וצ"ע. וי"ל עוד הא דנקט חתיכת נבילה ושל דג טמא היינו שתרתי חתיכות נתערבו וקמ"ל דאיסורי' מבטלין זא"ז וכל אחת מצטרפת לבטל כיון שאין שווים בטעמם ובאופן דאין שווים בטעמם לכ"ע מבטלין זא"ז עיין באחרונים סי' צ"ט, ואמר רבב"ח אם נתערב חתיכה של נבילה ודג טמא אם יש בה בנ"ט היינו אם יש בחתיכה אחת בנ"ט אוסר אבל כשאין באחת בנ"ט רק בצירוף שני' בטל דאמרי' מבטלין זא"ז כנ"ל לומר ועיין כיון שנתן טעם בחתיכה כתב תוס' הא דצריך בנ"ט דווקא דאל"ה לא נ"נ דווקא בכדי נ"ט, ואיכא שני טעמים בדבר או כיון שאין בו בנ"ט אינו דומיא דבב"ח דלית בי' משהו וכיון שכל עיקר נ"נ בשאר איסורי' משום לתא דבב"ח בכה"ג לא גזרו, או י"ל דאין הנאסר יוכל לאסור במקום שאין האיסור עצמו הולך לשם וכיון דליכא רק משהו המשהו כבר נאבד בחתיכה ושוב לא יוצא כלל ממנה ושוב אין הנאסר יוכל לאסור, ולהר"ן דל"ל אין הנאסר יוכל לאסור וכו' לקמן בסוגיא דט"ח וס"ל דאם הולך פליטת החתיכה לחוד אוסר עכצ"ל דהטעם כאן משום דהוא לתא דבב"ח כולי האי לא גזרו ועיין פלתי סי' צ"ב, והנה כתב הר"ן הא דצריך לנ"נ כיון שיש בו טעם יאסר הטעם שיוצא מחתיכה וכתב דאל"כ הוי איסור והיתר מעורבי' זה בזה ואינו דומה לדם הפר, ותוס' לא הזכיר מזה כלום והנה הר"ן לעיל בשכתב