כתב סופר גיטין חולין קפט

דרבנן אמרו דווקא ששה דברים חשובי' ולא ד"א ובריה בכלל והר"ן לא כן כתב רק בחתיכה הראוי להתכבד נ"ל דס"ל בבריה הטעם לאו משום חשיבות רק משום היכר, אבל אי הטעם משום חשיבות נ"ל תליא ג"כ בר"מ ורבנן עיין, ומעתה י"ל לפמ"ש דלטעמא דהיכר י"ל דלא החמיר דלעולם לא יתבטל אבל לטעמא דחשיבות ח"א לחלק בין דבר שבמנין וראוי' להתכבד לברי', וי"ל דבאמת בבריה תרי טעמא איתנייהו דיש לגזור אטו גופו וגם חשוב בעצמותו, ומעתה א"ש דמתניתין דהכא דאמר וכן חתיכה של נבילה נראה דבריה וחתיכה הכל חד דינא אית להו אתי' כר"מ דע"כ אתי' כוותי' משום חתיכה להר"ן, גם בגיד דבריה הוא לא בטל לעולם, ועלה סובב שפיר הצריכותא, אבל מתני' דדג טהור שכבשו שמשם הוציא הר"ש דינו וס"ל דבדג עצמו איירי י"ל מתני' זאת אתי' כרבנן דר"מ וכל דבר חשוב בטל חוץ מששה דברים ומ"מ ברי' לא בטל מטעם אחר משום חומר דאיסורו אבל סגי בתתק"ס ושיערו חכמים בחכמתם כי סגי בהרחקה שיעור גדול כזה ומיושב הכל ולדינא תליא אי פסקינן כר"מ או כרבנן כנ"ל נכון עיין. ועיין מ"ש לעיל צ"ו ע"א מ"ש הפלתי לענין עילוין דלא נאסר מתחלת בריתו עיין חו"ד שחולק עליו וכן מבואר בלשון ר"ן כאן דמתחיל בתחלת ברייתו ומסייע בדבר אחר גרם נראה כי הכל חד וקפידא דתחלת ברייתו היינו שלא יהי' דבר אחר גרם וכחו"ד ופשוט. וצריכא עיי' ת"ח שנדחק בצריכותא דחתיכה של נבילה וחתיכת דג, והנ"ל דאי הוי קתני חתיכ' דג ה"א דכיון דפליטתו דרבנן לכן לא החמירו שתאסר הפליטה בכ"ש כמו ממשו, אבל בחתיכת נבילה ה"א שפליטתו דאוריי' ה"א שהחמירו בו כמו בחתיכה עצמו שבאלף לא בטל ועיין פלתי שיש רבותא בזה, ואי הוי נקט חתיכ' נבילה ה"א דבחתיכ' דג לא צריך בפליטתו שיעור גמור כמו שס"ד דרב אשי לזלזל באיסורי דרבנן לכן קמ"ל כנ"ל, אלא דצ"ל הלא מדקתני גיד ג"כ נדע דגם בדאורייתא לא החמירו בפליטה וכיון דקתני חתיכ' דג לא צריך תו חתיכת נבילה ומשום דה"א דבדאו' החמירו גם בפליטתו הלא מגיד ידענו זה, וי"ל דה"א דבריה קיל מחתיכה הראוי להתכבד וכמו שבאמת דעת יש מראשונים, ועכ"פ לא הוי ידענו חתיכה מגיד כנ"ל עיין וק"ל, ועיין פמ"ג סי' ק"ט בשפתי דעת. והנה כתבו תוס' וראשונים דלענין ראוי להתכבד אזלינן בתר שיתבטל הגם שעתה אינו ראוי להתכבד משא"כ חתיכה של חטאת טמאה גם כשיתבטל לא יהי' ראוי, ועיין טו"ז או"ח סי' [תרע"ג סק"ו] דמייתי תה"ד דמייתי ראי' ממתני' הנ"ל לענין כר חנוכה שנתערב הגם שבכל השנה ולאחרי' לא הוי דבר שבמנין מ"מ כיון שעתה לדידי' דבר שבמנין הוא לא בטל, והטו"ז הקשה עליו הלא מדברי תוס' נראה שהכל הולך בתר שבטל ובנ"ח אחר שבטל אינו דבר שבמנין עיי"ש, וכבר כתב בתשובות שבות יעקב חלק ב' דכוונת התה"ד פשוטה דמביא ראי דחטאת טמאה בטילה הגם שכנגדה ראוי להתכבד אם לקולא אמרינן כן מכ"ש להחמיר שנ"ח הגם שכנגדה אינו דבר שבמנין מ"מ בתר השתא אזלינן, אבל מהא דאמרינן דאזלינן להחמיר דכשיתבטל יהי' דבר ראוי לא נילף דלהקל נימא כן עיי"ש, ועיין פלתי דמביא ראי' לתה"ד ויש לפקפק על דבריו במח"כ, ונ"ל דנראה בתה"ד ממ"ש תוס' ב"מ דע"ב ד"ה קפץ שכתב דליכא למימר משום דהוי דבר שבמנין דרק מדרבנן הוא, וצ"ל הלא בש"ס זבחים קאמר דבע"ח הוא מכל שדרכו למנות דנמכרי' לפעמי' כל העדר עיי"ש ברש"י וא"כ קשה עדיין למ"ד כל שדרכו למנות ומדפשטא לתוס' דאי דבר שבמנין דאורייתא הוי ניחא משמע לכ"ע ע"כ דס"ל כיון שעתה למעשר הוא דבר שבמנין לכ"ע הוא דבר שבמנין הגם שכנגדו אינו דבר שבמנין וכתה"ד עיין, אלא דיש לפקפק דבשלמא התם הראוי לעבור תחת השבט מעצמותם עומדי' למנות ולא משום שהוא החשיבו ועשהו לדבר שבמנין, משא"כ בנר חנוכה שהוא קבע הנרות למצוה ומנהו ליכא ראי' דמועיל פעולתו להחשיבו לדבר שבמנין, ולפי פקפוקו של טו"ז אין ראי' דאם לאחר שיתבטל לא יהי' דבר שבמנין דלא יתבטל דבמעשר לאחר שיתבטל יהי' דבר שבמנין דיתחייב להפריש ממנו, אבל מצאתי כל דינו של תה"ד בתוס' זבחים ע"ב ע"א שכתב בתוך הדברים הא דע"ז אלו אסורים ואוסרים בכ"ש יי"נ וע"ז י"ל בחביות פתוחות וע"ז שאינו כלום רק משום דחשב לעובדי' עיי"ש, והלא חביות פתוחה אינה חשובה לאחרים רק לעובדי' מוכח כיון שזה אחשבי' מקרי חשובה ואינה בטילה אפי' לאחרים כיון שנחשבה לבעלי', וכן בנ"ח שהחשיבה המדליק בה, וכן מוכח אפי' אם לאחר שיתבטל נאבד החשיבות דהא מאחר שנתערב החבי' שוב לא חשוב לעובדה שמעורב