כתב סופר גיטין חולין יט

כמ"ד איידי דטרידי סימני' ועיי' רשב"א ועיי' ר"ן וי"ל דבסברא זו דאיידי דטרידי מתיישב על נכון יותר ענין תרי פלוגתא דאמוראי' עיי' וק"ל. והנה הרשב"א נתקשה בפסקו של הרי"ף ז"ל דפסק כמ"ד מדיח הא פסקי' לקמן כשמואל דסכין ששחט בה אסור לשחוט בה וע"כ דבה"ש רותח, ונלפע"ד ליישב, הנה הרשב"א כתב בחד תירץ דהא דרב מצריך קליפה ולא אמרי' דמפעפע בכולו דע"כ במקום דיש ששים דבליכא ששים א"כ תאסר כולו וע"כ דאיכא ששים ולמה צריך קליפה, ותירץ בחד תירץ דבה"ש אינו רותח כ"כ שיבליע יותר מכדי קליפה עיי' בו, ויש להקשות הא יוכל הש"ס לומר דפליגו רב ורבב"ח דרבב"ח סובר מדיח דסובר בה"ש רותח מאוד עד שמבליע בכולו בשוה ומ"מ צריך הדחה במקום שנגע ונדחק בו שנשתייר שם דבר מעט בעין ורב סובר אין בה"ש רותח כ"כ עד שיתפשט בשוה לכן צריך קליפה וצ"ע לכאורה, וצ"ל דש"ס מהדר להשוות פלוגתייהו או דכולם סוברי' בה"ש צונן או כולם סוברי' בה"ש רותח ולא רצה ג"כ לעשות פלוגתא אי רותח יותר או לא, ובאמת כדמביא אח"כ פלוגתא דמ"ד בחמין וצונן דע"כ צ"ל דפליגו אי בה"ש יש בו רתיחה לפלוט מסכין או לא וע"כ מאן דאמר חמין סובר דבה"ש רותח אפי' להפליט מסכין קשה ומאן דאמר צונן ע"כ דאין כח בה"ש להפליט כמ"ש לעיל דלא כמ"ש מהרש"א, וע"כ לחדש פלוגתא בענין רתיחת בה"ש כן נאמר אנחנו בפלוגתא דרב ורבב"ח דפליגו ברתיחת בה"ש כמה גדול כוחו. ומסתבר יותר מלעשות פלוגתא אי טרידי סמני' ולא בלעו או אי איכא דוחקא דסכינא דבזה לא מצינו פלוגתא כלל לפמ"ש עיי', וא"כ י"ל דהרי"ף סובר כרבב"ח דאמר קולף דסובר בה"ש רותח מאוד כשמואל להלכתא דאסור לחתוך בה וחזינן דבה"ש רותח כ"כ עד שהסכין קשה בולע, והגם שאינו מפליט כדפסקי' כאן כמאן דאמר צונן מ"מ מדחזי' דבולע הסכין כ"כ דבליע שהולכת בבשר מפליט בכולו וכי כן ממילא אין צריך קליפה רק הדחה בעלמא משום הנדבק במקום שנוגע כנ"ל עיי' בכ"ז וק"ל, עיי' לקמן קי"א ע"ב מ"ש. דף ט' ע"א בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עיי' ביצה כ"ה דרש"י מפרש שם מטעם דבחי' נאסרה משום אמה"ח ותוס' פליג עליו דהא איסור אמה"ח כבר פסק ומפרש משום חזק' שאינו זבוח והרשב"א כאן מפרש דברי רש"י דמחזיקי' מאיסור לאיסור, והענין כי תוס' סובר דמחזיקי' הבהמה וא"כ א"א לומר כמו שהיתה אמה"ח כן עתה דכבר נפסק איסור אמה"ח ולכן פירש דמחזיקי' בהמה שהיתה אינה זבוחה כן היא עדיין, אבל רש"י סובר דאנו מחזיקי' אותנו שהיינו אסורי' בבהמה זו כן עדיין אנו אסורי' בה ויהי' מאיזה איסור שיהי' אנו מוחזקי' באיסור אכילת בהמה זו כנ"ל לפרש ועיי' רשב"א יבמות ל' ע"ב דבר נכון מאוד דווקא בבהמה שאם לא היינו עושי' בה מעשה המתיר' היתה נאסר' לעולם עלינו בחיי' משו' אמה"ח וכן כשחיתה והולכ' ולבסוף מתה היתה נאסר' לנו משום אמה"ח א"כ מעולם מוחזק' לנו לאיסור מעצמה מבלי שיחודש דבר, ועלינו להביא ראי' שעשינו מעשה המתירה, משא"כ בענין דיבמות שם דאדרבא האשה היתה מוחזק' בחי' בעלה שלאחר מיתת בעלה בלי שום מעשה אשר יעשה תהי' מותר' לשוק ועלינו להביא ראי' כי נאסר' בגרושי צרתה עיי' בו בפני' ודברי רשב"א אלו קלורין לעינים בענין זה שים עיניך עליה'. נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו' הרשב"א מביא שיטת ר"י הלוי דסובר בלא בדק הריאה אסרי' דסירכו' מצויות ורש"י הקשה לרבותיו אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה לטריפה, והשיבו התירה תורה חלב אף שיש בו איסור אמה"ח, והרשב"א תמה הלא מפורש במתני' כשירה שינקה חלבה אסורה חזינן דחלב טריפה אסורה, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון, דלפמ"ש הש"ך (יו"ד סי' כ"ו סק"ח) דבדיקת הריאה לכ"ע רק דרבנן דהצריכו לאסור בדיעבד דאי לא כ"א ישליך הריאה, וצ"ל דקושי' רש"י אתמול אכלנו מחלבה הגם די"ל דלא תיקנו ואסרו רק היכי דאפשר משא"כ בחלב אלא דקושיתו דמחזי כחוכא דבשר הבהמה אסרו והחזיקו לטריפה וחלב יתירו, וע"ז שפיר השיבו דאין זה חוכא דכבר כן התירה התורה החלב משו' אמה"ח והבשר אסור ושוב אינו כחוכא אם רבנן כן יתקנו ויעשו אלו דבריו הקדושי' וש"י. וכשאני לעצמי הי' נ"ל ליישב קושי' רש"י לרבותיו די"ל טעמא דר"י הלוי דאוסר דיעבד כיון דסירכו' מצוים והוי, מיעוט המצוי וחיישינן לה, וי"ל דסובר בוודאי בהמה אחר יב"ח שכבר נתחזקה שכשירה היא וסמוך חזקה לרוב כשירו' ולא חיישי' לשכיחא דסירכו' והגם דהוכיחו הראשוני' לקמן