כתב סופר גיטין חולין יח

רשב"א לעיל אי בה"ש מרווח רווח א"כ לקמן בשוחט בסכין של נכרים איך פליגי אי קולף אי מדיח הלא בה"ש מרווח רווח ותירץ כגון דידע שנגע, אבל צ"ע מאי מקשה הש"ס תיפוק לי' משו' שמנונית י"ל באופן דשמר הטיב שלא יגע, ונ"ל משו' הא פי' רש"י דקושי' הש"ס לא קאי רק אחתך, אלא דצ"ל מאי מקשה הש"ס דלמא בחותך חתיכה צוננת ואם כי עכ"פ צריך הדחה הוי לש"ס לשנוי' דהדיח הסכין תחלה ולא צריך לשנוי' בסכין חדשה, ונ"ל דלכן פי' רש"י דהקושי' על בליע' הסכין, וע"כ צ"ל דרש"י סובר דדוחקא דסכינא גם בצונן כצ"ל וא"ש. ועל פי דברים אלו נ"ל ליישב דברי הרא"ש התמוהים שנתקשה בהם המהרש"א, די"ל דש"ס הוכיח מדקתני מותר והלא משום שמנונית אסור לכתחלה על דעת לקלוף כשיטת הרא"ש בעצמו ועיי' יש"ש שהקשה ביותר דגם אם נאמר דהרא"ש סובר דאיך נוכל להקשו' דלמא אם מותר ע"מ לקלוף א"כ קשה ביותר על הרא"ש עיי' בו ועיי' פלתי שדחה קושי' היש"ש אלא הקושי' מאחר דבאמת אין לחתוך ע"מ להדיח, ולפמ"ש לעיל י"ל דהרא"ש סובר דקושי' הש"ס הגם דבית השחיטה מרווח רווח מ"מ הא לכתחלה אסור כשיטת הראב"ד שמביא הרא"ש דר"ח רק בדיעבד מתיר וא"כ איך מותר לכתחלה לשחוט. וכי כן י"ל סובר הרא"ש כיון דכל עיקר איסורו רק לכתחלה, ובדיעבד מותר שפיר יהי' מותר לו לשחוט לכתחלה על סמך שיקלוף אח"כ ולא חיישי' דלמא אשתלי' כי בדיעבד מותר כמ"ש הגאוני' סברא זו ברא"ש ריש מכילתין, ואם משום חיתוך בשר י"ל סובר הרא"ש דכיון דצונן הוא הוי סגי בהדחת הסכין דהא סובר דבצונן ליכא משו' דוחקא ולא צריך ש"ס לחדש בסכין חדשה וא"ש כנ"ל עיי' וק"ל. ע"ב השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף וכו' תוס' כתב דאיירי דידעי' דסכין ב"י דאל"ה סתם כלים אינם ב"י ובעכברא בשיכרא מסופק רבא אי רב סובר נטלפ"ג מותר ומהכא הוי לי' להוכיח דאסור והנה בפסחי' למ"ד ע"א בסוג' דקדירות בפסח כתב תוס' לחלק דבעכברא בשכרא פגם בעין לכן מספקא לי' ולא מוכח מקדירו' בפסח דאוסר דשם אינו פגם בעין, ולכאורה צ"ע למה לא נחית בכאן ליישב ולחלק בזה, ובעיקר סברא דבין פוגם בעין לפוגם בקדיר' מחלק כאן ולא תירץ כן לקושי' זו, ונלפע"ד דווקא שם בקדירו' בפסח סובר תוס' לחלק בין פגם דעכברא בשכרא דפוגם יותר דאפי' בעין פוגם, משא"כ פגם בקדיר' אין פגמו כ"כ, ולשיטת הר"ן בע"ז בקדיר' עצמו אינו פגום הטעם רק בתבשיל וצריך חד בתרי תחלה, ועכ"פ אין פגום כ"כ ויש לחלק, אבל פגמא דסכין י"ל סובר תוס' דפגם רבא הוא דברזל פוגם הרבה כמ"ש משמר' הבית סברא זו ועיי' בט"ז סי' יו"ד סמביא' וסובר תוס' דאין פגם דעכברא בשיכרא פוגם יותר מברזל נרגש לכל שינוי טעמו במאכל כנ"ל נכון ופשוט, הקשני הגאון מו"ה אברהם אולמן נ"י אבדק"ק לק"ב למ"ד בה"ש רותח למה לא קתני במתני' דזבחי' שפוד ואסכלא גם סכין של שחיטה ותלה זה בפלוגתא סוף ע"ז אי הגעלה בצונן עי"ש, ואני השבתיו דלפמ"ש הרשב"א הא דשוחט בסכין של ע"ז אסור היינו שלא דקדק שלא לנטו' הסכין דבנשמר אמרי' בה"ש רווח וי"ל באמת בשוחט קדשי' צריך ליזהר בלא"ה כדי שלא יבלע סכין ויביא בלוע לידי פגם וצריך לעשות האפשר שלא למעט קדשי' וא"ש ויש לעיי' א"כ הי' יוכל ש"ס בזבחי' לומר לכן קתני וכולן ששחטו שחיטתן כשירה תחלה כא דצריכי' ליזהר ואין נשי' ואפשר אפי' זרי' חוץ כהני' זריזי' ובתשובה [יו"ד סי' ח'] הארכתי עיי' עליו. וחד אמר בצונן פי' רש"י דקסבר בה"ש צונן, צ"ע מנא לי' דלמא סובר בה"ש רותח רק משו' דאיידי דטרידי סימני' לא בלעו וכ"כ מהרש"א באמת בכוונת תוס' ד"ה סכין טריפה עי' בו, ולכאורה צ"ע על רש"י אבל דברי מהרש"א תמוהים בעיני דאם בה"ש רותח א"כ מפליט עכ"פ בה"ש מהסכין ושוב נדבק הפליטה על הבהמה בחוץ הגם שטרוד לפלוט ולא בלע אבל נדבק עליו וצריך לפ"ז הדחה אח"כ ואיך ישחוט לכתחלה ע"מ להדיח שזה אסור וממילא צריך הסכין הגעלה בחמין. והוכיח רש"י דע"כ הך דאמר בצונן סובר בה"ש צונן ואינו מפליט כלל כנ"ל עיי', ולפ"ז י"ל דמאן דסובר בחמין ג"כ סובר איידי דטרידי סימנים כרבה בר בר חנא, רק סובר כיון דבה"ש חמין כ"כ שפליט שוב נדבק בבהמה וצריך הדחה ואסור לשחוט בו כדי להדיח, וא"ש דפלוגתא דרב ורבב"ח ופלוגתא דרב אחא ורבינא שני ענינים הם ופלוגתא שניה דווקא לשחוט בסכין לכתחלה ולא פליגי בשחט בסכין כרב ורבב"ח ולהנ"ל א"ש דמ"ד בחמין דווקא לענין לשחוט לכתחלה ואם שחט מודה דסגי בהדחה כמ"ש, ובזה י"ל טעמא דרי"ף דפסק