כתב סופר גיטין חולין קפח

דלא חמור שומן מגיד עצמו:

ולכאורה הנכון עם שיטת רא"ם מסברא, ונ"ל להסביר שיטת רש"י ודעמי' להלכתא דרוב פוסקים ס"ל כרש"י ונ"ל הנה בטעם שאסרו שומן הגיד הפשוט משום לתא דגיד אבל ברשב"א תה"ב ומובא לשונו בב"י סי' צ"ט כתב כמסופק אם נאסר משום לתא דגיד או משום חלב האסור עיי"ש וברשב"א יבמות פ"ב ע"ב בתוך הדברי' כתב בפשיטות דשומן הגיד משום לתא דחלב אסור עיי"ש, ונ"ל להכריע דוודאי ליכא למיגזר תחלה שומן הגיד אטו חלב הלא כמה חלבי' מותרי' ולא גזרו וידוע לכל כי יש חלב שמותר ויש חלב שאסור, אלא דעיקר הגזירה דשומן הגיד משום לתא דגיד, אלא דלא הי' חמור מגיד עצמו דאין אוסר בפליטה, רק מאחר שאסרו השומן יטעו שאיסורו משום שחלב האסור וידמו זה לחלב גמור ויקילו בתערובות חלב כמו בזה לכן משום לתא דחלב הוצרכו להחמיר בו כחלב האסור מדינא כנ"ל נכון. ודע דצל"ע מנא לן ממתניתין דיש בגידין בנ"ט לפמ"ש הרשב"א לעיל דלא יחלוק אדם במציאות רק טעם קלוש בוודאי אית לי' וכבר ביארו האחרוני' דצ"ל דפליגו אם טעמא קלישא אסור או לא וא"כ כדמייתי ראי' ממתני' דיש בגידין בנ"ט היינו דטעם קלוש כזה מקרי טעם, וצ"ע מנ"ל דדאוריי' הוא דלמא מדרבנן אסור כמו טעם שלאחר ששים נראה מרוב ראשונים דרק דרבנן הוא חוץ מר"ן דס"ל דדאורייתא הוא וחזינן טעם קלוש שמדאורייתא מותר מדרבנן אסרו אותו כן י"ל בגיד, אבל מדאו' יש לומר דאין זה טעם וצל"ע. והנה רש"י כתב דממתניתין דקתני גיד אע"פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא כי האי תנא, צ"ל למה לא כתב דהוכחה מרישא דמתניתין ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט דמוכח יש בגידין בנ"ט וכן מייתי ש"ס מזה ראי' רפג"ה, ולמה כתב רש"י דהוכחה היא מסיפא דמתני' וצ"ע. ועיין שו"ע יו"ד סי' ק' בנתערב ונימוח גוף הגיד שצריך ששים כמו בכל תערובות ועיין פר"ח מ"ש בשם מ"כ ועיין פלתי מ"ש:

ומצאתי ראיתי בספר חות דעת שכתב הטעם דכיון דעכ"פ טעם קלישא אית לי' רק שלא יוכל לאסור בתערובות אבל בשנימוח גופו אוסר ולא בטל עד ס' עכ"ד, ויש לפקפק דאם רק לענין תערובות אמרו שאין בו טעם לאסור ומשו"ה לא יחול עליו בעצמו איסור קדשים וטומאה משום דאין בו בנ"ט שאינו עץ בעצמותו ועיין. דף ק' ע"א ברי' שאני שיטת הר"ש ורשב"א בתה"ב דברי' בטילה בתתק"ס והר"ש עצמו הרגיש דלא משמע כן ממתני' דמדמה ברי' לחתיכה הראוי' להתכבד וכמו דזה לא בטל כן זה אפי' באלף לא בטל וכן ס"ל לתוס' ויתר ראשונים, והנה כן נראה מלשון מתניתין דאמר וכן חתיכה של נבילה וכו' נראה דחד דינא אית להו ועיקר הקושיא מדעשה ש"ס צריכותא נראה דחד דינא אית להו, ועיין פלתי שכתב דש"ס אזיל למ"ד כל שדרכו למנות עיי"ש, נראה מדבריו דס"ל דגיד ג"כ מכל שדרכו למנות ולא נראה כן מדלא הקשה ש"ס כדמקשה על גיד הניחא למ"ד כל שדרכו כמ"ש כשהקשה מחתיכה וע"כ דמגיד קשה לכ"ע, וכן הוא הדין דלפי שפי' רש"י דחתיכה כל שדרכו דלפעמים מונה החתיכות לפני האורחים וזה לא שייך בגיד אפי' אי יש בגידין בנ"ט כמובן. והנלפע"ד ליישב הנה בטעם ברי' שהחמירו חכמים הרמב"ם ס"ל משום דבריה חשוב והוא כמו חתיכה הראוי' להתכבד וחשוב וכמו דבר שבמנין, אבל הריטב"א כתב כאן דכיון דברי' חמורה מדאורייתא דאכלו ואין בו כזית אסור עשו היכר שלא יתבטל ג"כ והוא בכ"ש, וכ"כ הטו"ז מדעת עצמו ריש סי' ק', ונ"ל דלטעם דברי' בעצמותה חשוב כי כן בוודאי קשה לומר דבטל בתתק"ס דכיון דחזינן דשאר דבר חשוב לעולם לא בטל כמו דבר שבמנין וחתיכה הראוי' להתכבד ולא חלקו בין דבר חשוב לחשוב על הכלל יצאו דבר חשוב לא בטל וזהו חשוב דבר שבמנין ברי' וכדומה, אבל אי נאמר דלא חשבו ברי' לדבר חשוב רק משום חומרא לעשות היכר החמירו בו אולי סגי בשיעור גדול ויש בו די חומרא ולא החמירו שלא יתבטל לעולם ונ"ל דהסוברי' דבטל בתתק"ס ס"ל בריה לאו משום חשיבות רק משום היכר הוא כנ"ל עיין. ואומר לפמ"ש הר"ן דהא דחתיכה הראוי להתכבד לא בטל היינו לר"מ דדבר שבמנין לא בטל הגם דצריך את שדרכו למנות אבל הראוי להתכבד יש לו חשיבות כמו דבר שבמנין, אבל מדאמרו רבנן אינו מקדש אלא ששה דברים נראה דווקא אלו ששה ולא ד"א ועיין כ"מ שטרח ברמב"ם דלא ס"ל כן ועיין לח"מ, ונ"ל דלהטעם דבבריה ג"כ משום חשיבות אתינן עלה ג"כ תליא בר"מ ורבנן