כתב סופר גיטין חולין קפז

והנה הרשב"א חידש דבמב"מ למ"ד דלא בטל אין לחלק בין טעמא לממשא דלא גרע ממשהו אינו סותר למ"ש בתחלת הסוגיא דאולי בטעמא לר"י מב"מ בטל שם אזל אפי' טעכ"ד דיש לחלק בענין ביטול ממש לטעם, אבל עתה כתב משום טעם לאו דאורייתא אין לחלק במב"מ בין טעם לממש והסברת הדבר דלפמ"ש הרשב"א תחלה דמהטמאים ילפינן דטעם בעין אסור רק דה"א בתערובות מותר, והיינו דטעם הוא קלוש שאם יתערב בד"א יפסוק כוחו, ואפשר אפי' חד בחד כל שאינו בעין ואינו מוכרח עכ"פ התערובות יגרום התירו וכיון דבמב"מ תערובות כבעין הוא שלא יבטלו זה את זה ממילא אין חילוק בין טעם לממש דבעין גם פליטה אסורה כנ"ל עיין. ועיין נב"י חלק שני ביו"ד שמסופק בתרתי אם טעמא במב"מ לא בטל וגם אם טעם לאו כעיקר מ"מ במב"מ אולי הי' אסור והי' במח"כ נעלם ממנו דברי הרשב"א ור"ן כאן בסוגי', ומ"ש דאם במב"מ שאני א"כ ליכא למילף לר"י מגע"נ די"ל שאני מב"מ ואולי יבשל מב"מ, נשאלתי מתלמיד מופלג אחד זה איזה שנים לפמ"ש תוס' בפסחים [מ"ד ב' ד"ה אלא] סוגיא דטע"כ דילפינן גם בנזיר מגע"נ דגם כלי יין הי' מכשירי' וע"כ משום נזיר עיי"ש וא"כ בנזיר לא משכחת מב"מ ושפיר מוכח משם טע"כ, והשבתיו לפמ"ש הרא"ש לעיל (י"ז א') גבי אברי בשר נחירה דמי שנדר בדבר ועדיין יש לו מה שהי' אוכל ממנו קודם שנדר מותר לו אחר שנדר לפי איבעיא הש"ס עי"ש א"כ יש אופן מב"מ בנזיר שהי' לו יין מקודם שנדר בנזיר ומותר בו עתה כנ"ל עיין, אלא דבאמת דברי הנב"י שם סובבי' הולכי' שם לשיטת רש"י ומרש"י לעיל לא נראה דס"ל כהרא"ש בזה. בסוגיא דטע"כ יחדתי קונטרס בפ"ע כשלמדנו בתחלת הזמן ושם בארנו שיטת רש"י ותוס' ופוסקים בעזה"י שם עינך עליו. דף צ"ט ע"ב שאני ציר דזיע' בעלמא הוא כתב תוס' שהוא דרבנן ולא פי' לנו הדבר ורשב"א כתב דבדרבנן ס"ל לר"י דמב"מ בטל, והריטב"א כתב לא בכל דרבנן רק בציר דזיע' בעלמא הוא וכמו דאמרו לעיל בביצים כמיא דביע' בעלמא עיין בו, ולפמ"ש הר"ן והרשב"א בסוגיא דלעיל דיש לחלק לר"י בין טעמו לממשו דבטעם ס"ל דבטל י"ל דזהו פירושו של שאני ציר וכו' כמובן. וכשאני לעצמי הי' נ"ל לפרש כוונת הש"ס עפמ"ש המהרש"א דבמ"ש תוס' דא"א לומר סליק את מינו וכו' דמים שבו אינם כ"כ שיבא הציר, וכתב המהרש"א הגם שיש מים גם בציר האסור מ"מ זה נעשה נבילה ואוסר עיין בו, והנה ידוע שיטות הפוסקים גדולי האחרונים הט"ז [יו"ד סי' צ' סק"ד] והפר"ח אי בדרבנן ג"כ אמרינן נעשה נבילה ולהסובר דבדרבנן לא אמרינן נעשה י"ל דזה מתרץ ש"ס שאני ציר דזיע' בעלמא הוא ולא נעשו המי' נבילה ושוב ציר עצמו בטל במים של ציר המותר וגם אולי מים של עצמו מצטרפי' לבטלו כנ"ל וק"ל. והנה הש"ך סי' ק"ז ס"ק א' כתב דבבישל גם בדגים הפליטה דאורייתא וכן הסכים על ידו הפר"ח סי' פ"ג וכתב שכן נראה מהרא"ש פ' אין מעמידין, ומדברי הרשב"א כאן שכתב דהא דספרי דמרבה משקץ צירן ורוטבן ציר אסמכתא הוא נראה דרוטב לאו אסמכתא עיי"ש, והנה אם כי נראה מלשונו כן אבל ממ"ש הרשב"א הא דאסרו רבנן ציר דגים משום גזירה שרצים דאסור דאורייתא ולא כתב דגזרו אטו בישול של עצמו דדאורייתא הוא נראה דס"ל בדגים לעולם דרבנן, והא דכתב הא דצירן אסמכתא ולא כתב ורוטבן י"ל כיון דרוטב לא פסקי' דבעב שיש בו ממשות נמוח דאוריי' הוא אבל צירו בוודאי מותר שע"י מליחה לא נימוח ממשו וכן באופן זה בבישול אם לא נימח מגופו כצ"ל ויש לעיין, ועיין נוב"י ח"ק חיו"ד סי' כ"ו שהאריך בדין של הש"ך הנ"ל. ונ"ל להביא ראי' דבבשול גם בדגים אסור מדלעיל צ"ח ע"א בפלגא דזיתא דרצו להקל ואמר לי' לא תזלזל בשיעורא דרבנן ולא הביא ראי' כלל רק מדעתי' אמר לי' כך, והלא במתני' דירך קתני וכן דג חתיכת דג בנ"ט נראה שצריך בנ"ט כמו אינך וא"כ מוכח דגם בדרבנן צריך שיעור כדאוריי' דהא ציר דגים דרבנן ומכיון שבדרבנן ממש צריך שיעור זה ומכ"ש בחצי שיעור מאיסור דאורייתא, וא"כ הי' לו להביא ראי' ממתניתין וכן קשה לר"א דרצה לזלזל ולהקל בדרבנן וע"כ מוכח דבבישול לכ"ע דאורייתא הוא כנ"ל וזה ראי' נכונה לפע"ד, וכן צ"ל לשיטת הא"ז דמייתי הג"א לעיל דס"ל באמת בדרבנן לא צריך שיעור כ"כ רק בח"ש ע"ש וקשה כהנ"ל וע"כ דס"ל דבחתיכת דג דמתניתין ע"י בישול דאורייתא הוא עיין. והלכתא אין בגידין בנ"ט כתב רש"י ודווקא בו אבל שמנו אוסר ותוס' מייתי שיטת רא"מ