כתב סופר גיטין חולין קפו

וצריך לבאר במאי פליגו אביי ורבא דלאביי פשיטא לי' דליכא לחלק בין טעם לממש ורבא מחלק ונ"ל הנה בוודאי אי הא דמב"מ לא בטל חידוש בלי טעם הוא י"ל אין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה, אבל כי איכא טעמא להסביר וטעם זה שייך גם בטעמא ופליטתו א"כ אין לחלק כמובן, ואומר הנה הר"ן בנדרים מסביר סברא דמב"מ לא בטל דמחזק זה את זה ולא יבטל אחד חבירו אפי' בכמה וסברא זו שייך גם בנתערב פליטה דלא יתבטל וגם טעמא לא בטל וא"ש אלא דבאמת נ"ל דברי הר"ן אין להם מקום לרבא דס"ל בתר שמא אזלינן ובשוה בטעמא ולא בשמא בטל ולסברת הר"ן הי' לנו למיזל בתר טעמא אטו שמא גורם לחזק זה את זה, ובאמת למעיין שם יראה כי כתב כן להלכתא דפסקינן כרבא וצל"ע כהנ"ל, ומעתה אומר כי אביי ורבא לשיטתיי' אזלו דאביי ס"ל בתר טעמא אזלינן ס"ל דהא דמב"מ לא בטל לאו חידוש הוא כ"כ ולכן גם טעמא במב"מ לא בטל, ולכן ל"ב לחלק כלל בין ממש לטעמא, ורבא לשיטתי' דבתר שמא אזלינן אמר שפיר דלא נצרכה אלא לטע"כ כמ"ש הר"ן כנ"ל לפרש ולבאר הענין עיין. והנה פירש המובחר הוא מה שפירש הר"ן בשם ר"ת דרבא על אביי קאי לא נצרכה אלא לטע"כ דבקדשים אסור היינו דבקדשים גם טעמא במב"מ לא בטל משא"כ בזרוע בשילה טעמא בטל אבל גוף שנימוח לא בטל, ושוב כתב דלכן נקט קדשים דבחולין באמת טעמא במב"מ בטל עיין בפנים, וצ"ל מנ"ל דבקדשים דלא בטל וצ"ל דילפינן מיקדש להיות כמוה וקשה דלמא שם באופן שנותן טעם ומנ"ל דבמשהו אוסר דלמא בכדי שיתן טעם בא"מ וצריך לדחוק דקרא בכל גווני איירי אפי' במשהו, אלא דקשה לפ"ז למאי צריך כלל לילף מדם הפר נילוף מיקדש להיות כמוהו דמב"מ לא בטל גם בזה יש לדחוק וצ"ע, והנ"ל בביאור הדבר דבוודאי אי טעכ"ד וכממש הוא אין לחלק בין טעם לעיקר לא אמרינן בכזה אין לך בו אלא חידושו כיון דטעם וממש הכל חד, אלא כיון דבאמת טעם ילפינן מקרא דמשרת או מגע"נ ולכמה שיטות אין לוקין עליו דלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה או דאין מזהירין מן הדין עכ"פ אין טעם כממש, וטעם איסור בפ"ע יש לו חלוק מממשו שוב אין לילף ולדמות שיש חומר בטעם כממש דטעם איסור בפ"ע הוא וס"ל דדם הפר ושעיר המה לא בטלו משא"כ טעם דחלוש וקל מן ממש אין למילף משם, וכ"ז בחולין דנפרד טעם מן ממש, אבל י"ל בקדשי' דילפינן טע"כ מיקדש להיות כמוהו דכתיב בחטאת עצמו כל הנוגע בו יקדש דרשינן שיקדש כחטאת עצמו ויש לו דין של החתיכה של חטאת דכמוהו הוא דבאיסור עצמו נאמר שיקדש פליטתו וכי כן אין לחלק בקדשים בין טעם לממש וכמו דממש לא בטל מן הפליטה, והא"ש דמשני ס"ס דכתיב יקדש להיות כמוהו היינו דמשם ילפינן למע"כ בקדשים ממילא אין לחלק בין טעם לממש. אבל בחולין שפיר נחלק ובזרוע בשילה גילתה התורה דטעם לאו כממש, אבל מעולם לא נילף מב"מ לא בטל מחטאת כנ"ל נכון ועיין. והנה צ"ע לכאורה להר"ן דלרבא באמת בחולין טעמא בטל מה יענה להא דר"י לקמן בסוגי' דטיפת חלב דס"ל מב"מ גם בטעמא לא בטל, ולפמ"ש לעיל דהיכי דטעמו כממשו ממש אין לחלק בין טעם לממש וגם טעמא לא בטל י"ל לקמן בבב"ח דילפינן מיני' דטע"כ וטעמו כממשו גם הטעם מב"מ לא בטל וא"ש, אלא דכיון דלקמן איירי בשכבר נעשה בב"ח ושוב פולט טעמו א"כ תליא בשיטת הב"י וש"ך דלש"ך דבאופן שכבר נעשה בב"ח שוב אין לו דין בב"ח רק כשאר איסורין א"כ הדרא הקושיא כמובן, ולכן נ"ל דס"ל להר"ן דכל זה מדאורייתא אבל מדרבנן החמירו בטעם שלא יתבטל ג"כ במב"מ, כמו להסוברי' טעם לאו כעיקר רבנן החמירו בו אטו ממש כן י"ל לר"י דטעמא בטל רבנן החמירו בו להיותו כממש לענין זה כנ"ל. ובאמת הרשב"א הקשה כשיטת רש"י דטעם לאו כעיקר א"כ איך יפרנס הא דר"י בסוגיא דט"ח דטעמא לא בטל הנה קושי' רשב"א לכאורה לר"י ל"ק דלפמ"ש רש"י דלכן לא ילפינן למטעכ"ד משום שני כתובים הבאים כאחד והלא ר"י ס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין אבל באמת למעיין בלשון רשב"א לא הקשה רק מדפסק רש"י כוותי' דר"י לקמן אלא דצ"ל דלמא באמת מדרבנן הוא וכמו שאסרו הטעם מדרבנן אטו ממש לדידן כן לר"י אמרו שלא יתבטל במב"מ כממש, אלא דרשב"א לשיטתי' אזל דמפרש לקמן שאני ציר דזיע' בעלמא דבדרבנן ס"ל לר"י דמב"מ בטל חזינן דלא החמירו רבנן בדרבנן כדאורייתא וכיון דטעם דרבנן לא הי' מחמיר ר"י שלא יתבטל כן י"ל ס"ל לרשב"א דהלא ציר טעם הבא מן הממש דאוריי' הוא ולא החמירו כן בכל טעמים כנ"ל עיין.