כתב סופר גיטין חולין קפב

הטו"ז, ולכאורה תליא זה בפלוגתא אי אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו או לא דלמ"ד כמי שהורמו י"ל כמ"ש הטו"ז שאוסר גם כשלא הפריש כי חלק הכהן הוא וכמי שהורמו, הגם שאין מוכח מסברא לומר כן שיאסר, מ"מ אינו נגד השכל אבל למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי ובגוזל או מפסיד טבל אינו חייב בדיני ממון כלום לכהנים נ"ל דבוודאי לא שייך לומר שחלק הכהן יאסר למפרע קודם שהפריש, ולא שייך ברירה בזה דלא הי' שייכו' לכהן בטבל עד אחר הפרשה מתחיל חלקו וזכותו, ונ"ל דלזה אתרוג של טבל לא מקרי אתרוג השותפים, ועיין פלוגתא זו חולין ק"ל ע"ב וקידושין כ"ח, אבל באמת נ"ל שאין מכאן ראי' למקום אחר, דזרוע של איל עומדת בפ"ע וניכר שחלק הכהן הגם דמצות נתינה רק אחר הבישול מ"מ שפיר י"ל דחלק הכהן מעיקרא הוא ומופרש ועומד לכהן רק דיקיים מצות נתינה אחר בישול כמו כשמפריש תרומה איסור תרומה יש בו ומצות נתינה לא קיים עד שיבא ליד כהן ובפרט לפי דפסקינן במתנת כהונה האוכל מבשר שלא הורמו מתנותי' אינו אוכל טבלי' ואין החתיכו' מתנות מתיר הבשר ואין שייכי' זה לזה וחלק הכהן בפ"ע הוא לכן אוסר, משא"כ בחלה ותרומה וכדומה דצריך הפרשה דווקא וצריך להתיר העיסה או הכרי ועד שלא הפריש טבל הוא ס"ל כ"ז שלא הפריש ובירר חלק הכהן אינו אוסר ואין שם איסור עליו כנ"ל ועיין. ומי ילפינן מיני' וכו' עיין מהר"ם לובלין שמביא קושי' העולם הלא זה קשה גם אם לא ילפינן מזרוע בשינה לס' או למאה מ"מ קשה על דקתני זהו היתר משמע בשארי איסורי' לא בטל והרי בכ"מ נזכר ששים וביטול עיין מה שתירץ ועיין בספר ראש יוסף מה שתירץ והנלפע"ד דהי' מקום לפרש כוונת הברייתא זהו היתר דכאן אין איסור כלל דגילתה תורה ע"י שציוה לבשל לכתחלה זרוע עם האיל ואין מבטלין לכתחלה ועכ"פ גנאי הוא לבטל וע"כ דאין כאן איסור קודם שהפרישה ונתנה לכהן אחר בישול ולא אמרינן שהי' חלק הכהן מעיקרא משא"כ בשארי דברים כאלו במבשל קודם שהרים מתנות כהונה או תרומה וכדומה אוסר כמ"ש הטו"ז והיינו זהו היתר הבא מכלל איסור שבכ"מ אופן כזה אוסר משא"כ כאן ע"כ אין איסור בדבר וכמ"ש כן הי' מקום לומר, אבל מדלמדו מאה וס' ע"כ דס"ל דאיכא איסור ולא אמרינן דתורה גילתה שלא מתחיל חלק הכהן רק אח"כ, אלא אמרינן דהתורה התירה וצוותה לבטל לכתחלה א"כ מקשה שפיר מברייתא דקתני זהו דמשמע במק"א לא מהני ביטול כנ"ל וק"ל לאו למיעוטי כל איסורין שבתורה הקשה תוס' דלמא היינו דווקא לענין שאין מבטלין איסור לכתחלה ותירץ דלא שייך לשון היתר הבא מכלל איסור דמשמע דדיעבד אסור וכן כתבו כל ראשוני' לשיטת ראב"ד והנה נראה מתוס' דס"ל כשיטת ראב"ד דמבטלין איסור לכתחלה דאורייתא ודלא כמו שהביאו ראשונים מתוס' דס"ל דרבנן, וכן נראה מפשטו' לשון רש"י ממה דפי' בהא דחידש הוא דלכתחלה התיר לבטל האיסור ועיין ריטב"א, דנראה מרש"י דס"ל דאין מבטלין דאורייתא הוא, והנה אין נמצא בראשונים מראה מקום מנא נפקא דין זה ואיך מרומז בקרא לאסור, ואולי נפקא מדאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתנה וכו' וכי בטריפה לכלב תשליכון אותו משמע דלעצמו אינו ראוי כלל והלא ע"י ביטול ראוי אליו וע"כ דאסור לבטל לכתחלה כן י"ל ועיין נב"י תנינא חלק יו"ד סימן מ"ה. והנה שיטות רוב הפוסקים דאין מבטלין רק דרבנן הוא ועיין שעה"מ שהקשה מלקמן פ' כל הבשר לא אמרה תורה שלח לתקלה הא יהי' מותר למי שיתפסנה מהרוב ע"כ צ"ל דאין מבטלין לכתחלה דאורייתא, ומזה הוליד הנב"י הנ"ל דלכ"ע יבש ביבש מדאורייתא אין מבטלין כיון שאם יבא אליו ויאמר שזהו של איסור תהדר לאיסורו עיי"ש. הנה כבר כתבתי לעיל ריש סוגיא דמכריזין דמתוס' נראה דס"ל דבגד שאבד בו כלאים רק דרבנן אסור ומ"ש מהא דשלוח הקן וצפור מצורע ובאמת אין זה דומה ממש למבטל איסור דאטו בוודאי יתפסנה ישראל ויפגע באיסור באופן זה וודאי משום ביטול לאו דאורייתא, וגם כתבתי שם דלא שייך לומר כמו שכתבו הראשונים כאן דחידש שתצוה התורה מצוה לבטל איסור וגנאי הוא דאינו מן המדומה דכאן ע"כ לאכול איסור המבוטל וכן מצותו. משא"כ שם אטו ציותה תורה שיתפסנה אחר רק חששא שיתפסנה ולא הועמדה מצוה בביטול איסור ואין לנו בישוב קושי' דשלח לתקלה אלא כמ"ש שם דזה דאורייתא להביא חבירו לידי תקלה וע"פ הרמב"ם פט"ו מאי' ביאה ועיי"ש לעיל מ"ש באריכות. והנה סברת הנב"י בעצמותה נכונה ויש להביא