כתב סופר גיטין חולין יז

דהדר בי' ר"ז וסובר דיש טריפות לחצי חיות וסובר ש"ס ה"ה במה שכבר נשחט וניקב ומקשה שפיר וצריך לחדש בה"ש מירווח רווח, וכן לקמן י"ז ע"ב רב יימר הוכיח מר"ז דסובר בה"ש מרווח רווח היינו דסובר ג"כ דר"ז הדר בי', אבל באמת לפי דהקשה רב אחא ודחי דלמא לא הדר בי' וכו' א"כ לא מוכח מר"ז מידי, והא"ש כיון דחזי' דרב יימר לא פשיטא לי' דבה"ש מרווח רווח אלא מר"ז מכח הקושי' והאיכא צדדים. וכיון דלרב אחא דלא הדר ר"ז כא מוכח מידי לכן לא הביא הרי"ף הא דר"ז די"ל טעמא דר"ז דס"ל אין טריפות לחצי חיות ולכן סובר ג"כ דמה שכבר נשחט אין מטריף בניקב הגם די"ל מ"מ דמטריף הגם דאין טריפות לחצי חיות מ"מ לא מוכח דסובר דמטריף בכך, אבל אנן דס"ל יש טריפות לחצי חיות א"כ גם אם ניקב מה שכבר שחט טריפה בהכרח כסברת ש"ס כאן ולכן לא הביא הרי"ף הא דר"ז כלל דלא מוכח כלל דר"ז סובר בה"ש מרווח רווח כנ"ל עיי' וק"ל. ועיי' תבואת שור שחידש דטעמא דרי"ף דל"ל כלל חדודו קודם ללבונו אלא בב"א ומביא סיעתא מש"ס יבמות עיי' בו, וראיתי בחדושי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דבר נכון דיש גורסי' ברמב"ם כי שחט בסכין מלובן פסול ויש גורסין טריפה עיי' רא"ש ר"ן וטור ולהנ"ל ניחא דלטעם ראשוני' דלא פסק רי"ף ורמב"ם להא דר"ז דל"ל בה"ש מרווח רווח אבל חדודו קודם ללבונו ס"ל א"כ דעל השחיטה פסול דלא הוי פסול בשחיטה אלא שניקב במה שכבר שחט, אבל לדברי התב"ש א"כ הוי פסול בשחיטה ששורף ושוחט בב"א עכ"ד וש"י. חבטא קדים או הבלא קדים צ"ע למה לא מסופק אם בב"א באו חבטה והבלא כדס"ד בר"ז דשחיטה ושריפ' בב"א באי' וצ"ע. סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא, פי' דברי תוס' עיי' פלתי סי' יו"ד, וצ"ע להסביר כיון שעכ"פ נהנה ורוצה בשחיטה, ואין זה בכלל בטלה דעתו כיון שבכל יום ויום בהמות נשחטות וסדר העולם כן הוא, ועל מה ולמה יהי' מותר שמקלקל גוף הבהמה הלא הקלקול הנאתו ועכ"פ נהנה מן הסכין של ע"ז, ולא זכיתי להבין, ומשו' זה נ"ל סובר הרמב"ם דלכתחלה לעולם אסור בין לשחוט ובין לחתוך, רק במסוכנת אסור אפי' בדיעבד היינו דוודאי אסור לשחוט אפי' בריאה כיון שנהנה עכ"פ כקושיתי, אלא דלענין שתאסר הבהמה שבלא"ה פליג הרא"ש דאין הבהמה מתהווה מן האיסור ואין הנאתה מרובה כ"כ והרמב"ם פליג דאפי' בדיעבד, י"ל דווקא בשוחט מסוכנת וחותך חתיכה דאינה ראוי' להקרבה דאין בה קלקל כלל והנאתה מרובה, משא"כ כשמקלקל בדיעבד מותר כיון שעיקר הדבר קלקול הוא, אבל מדין הנאה לכתחילה מסכין לעולם אסור, ולרוב הפוסקי' צל"ע עד יבא מורה ויורינו. הדבר נזרקה מפי חבורה ה' יחיי"ז דצ"ע מכיון שהתחיל לשחוט וכבר עשה אותה טריפה או נבילה אם יפסוק מלשחוט תמות ולא תהי' ראוי' לאכילה כלל, וכי כן כשגומר השחיטה מתקן הוא ואיך מותר לו לגמור השחיטה דמתקן הוא, וצ"ל כיון מאחר שנגמר השחיטה עכ"פ הסכין קלקל הבהמה ממה שהי' ראוי' לנו קודם שעשה בה הסכין מעשה מקלקל מקרי, ועיי' דמיון לזה בע"ז מ"ח ע"ב מה שמשביח בנבי' פוגם בצל, ומותר לכתחלה לנטוע תחת האילן הגם שמשביח בתחלה בימות הגשמים ואם לא השביח בנבי' היתה הפרי מופסדת מפגימת הצל והנבי' משבחת פגימת הצל מ"מ מאחר שנגמר הפרי ליכא פסידא ולא שבח סוף כל סוף אין לבעל הפרי הנאה מאילן אם הי' נטוע שם או לא, כן בזה מאחר שנשחט ונגמר מעשה הסכין אין לבעלי' הנא' בו אדרבא קלקל הרבה והפסיד, ואפשר גם ר"י דע"ז דפליג על רבי יודה כאן כצ"ל ועדיין יש לעיין, ועיי' פי' המשניות לקמן סוגי' דשוחט בשבת מ"ש בענין תחילה וסוף שחיטה, אלו דבריהם, ואפשר י"כ עפמ"ש הפלתי די"ל מצוה לאו להנות ניתנו ואין שחיטה הנאה ובאמת לתנייהו לדבריו כיון דאין חיוב לשחוט הבהמה רק הרוצה לאכול הבהמה ישחטנה ואין זה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברא, אבל אם כבר התחיל לשחוט נ"ל דמצוה היא משום בל תשחית עכ"פ אם יפסוק לשחוט ותמות ותתנבל ושוב לא הוי בכלל הנאה אלא בכלל מצות לאו להנות ניתנו עיי' בכ"ז, ועיי' באבני מלואי' א"ע סי' כ"ח ס"ק כ"ב שהעיר בהך דשחיטה ועיי' רשב"א יבמות ק"ד ע"ב מה שמסביר בלאו להנו' ועכ"פ א"ש דברי הפלתי עוי'. ותיפוק לי' משום שמנונית דאסורא וכו' פי' רש"י אע"ג דהוי מקלקל אסור לחתוך משום שמנוני' דאסורא דנבלות שנבלעו בסכין עיי' מהרש"א שנתקשה למה פי' רש"י דקושי' הש"ס דווקא על חיתוך ולא על שחיטה ונ"ל עפ"י שהקשה