כתב סופר גיטין חולין קעט

בפרושו אמר אפרוח בא' מהם דהול"ל ונמצא אפרוחים בטמאות ודא צ"ע רבא, ונ"ל לומר דבר נכון, הנה בטוש"ע סי' צ"ח מייתי תשובות רא"ש דאיסורי' מבטלי' זא"ז עיי"ש, ובאחרונים דאם האיסורי' שני טעמים להם הגם שמשם איסור חד הס כמו פת טבל ויין טבל מבטלי' זא"ז עיין בפלתי ואומר דבוודאי הגם דביצים טהורים בטמאים טעמם שווה אבל ביצה שיש בה אפרוח קרוב לגמר טעם בשר יש לו ונרגש בביצים וי"ל דברייתא נקט ביצי' טהורות ששלקן עם טמאות היינו שהם טמאות ממש אלא שטמאות אינם פליטתן אוסרת דאין יוצא לחוץ מהם דבר הגם שמקבלי' פליטה אבל אין פולטין דבר שיש בו ממש עיין טו"ז סי' צ"ה וי"ל באופן דביצים טהורות לחוד אינם כדי לבטל טעם ביצת אפרוח רק בצירוף ביצים טמאות ובכה"ג קמ"ל הברייתא דבטילה ביצת אפרוח בכל הביצים דביצים טמאות האסורים מועילים לבטל ולהתיר ביצים אחרות דמתפשט בשוה וגם הטמאות יקבלו טעם בשר אפרוח ושם יתבטל הטעם ושוב כשיפליט טעם בשר שקבלו כבר הותר וא"ש סגנון וסדר הברייתא ביצים טהורות ששלקן עם טמאות הרבה כיצד שנמצא אפרוח בא' מהם אם יש בנ"ט ואם אין בנ"ט בכולהן מותר כנ"ל נכון, וא"ש דלא צריך לדחוקי כדדחק מעיקרא דלאפרוח קרי לי' טמאות, ולפמ"ש כדמסיק דסיפא מפרש לרישא י"ל טמאות ממש קאמר ויש בו רבותא כהנ"ל, ומובן יותר לשון הברייתא אם נפרש דסיפא מפרש לרישא משנאמר דרישא וסיפא לעצמן דאין מדויק למה נקט ברישא ביצים טמאות ובסיפא רק באחד מהם אבל כשסיפא ורישא חד א"ש כמ"ש ושפיר פסקו הפוסקי' דאין טעם בביצה וכתירץ הש"ס בברייתא, ודלא כבה"ת דס"ל דדוחק לפרש הברייתא כך ותירץ ש"ס לית הלכתא, וכנ"ל עיין היטב וק"ל. והנה מסקנת ש"ס לקמן דצריך ס"א והיא בביצה ופליגי בטעמא דרמב"ם [הל' מ"א פט"ו הלי"ט] ס"ל דהטעם משום דברי' הוא עשו היכר שצריך א' יותר והרמב"ן ס"ל משום דאיכא גדולים וקטנים. והנה צ"ע איך יפלגו אמוראי אברייתא דקתני בנותן טעם דנראה ככל איסורי' וכבר נתקשה בפלתי כן וכתב דלרמב"ן ל"ק דהא עכ"פ שיעורו בנ"ט רק משום דיש גדולים וקטנים צריך א' יותר כדי שיהי' ששים וזהו שעורא דכל איסורים, אבל לרמב"ם דהכירא עשו והחמירו בו קשה, ונלפע"ד ליישב:

הנה הכ"מ מסביר דברי רמב"ם דהגם דאנו עוסקים לבטל פליטתו מ"מ אמרו שצריך ס"א א' יותר כדי שלא נטעה לבטל הביצה עצמה, ונ"ל לתת תבלין להטעים הענין דבאופן שמבטלין בס' ומוני' החלקי' שיהי' ס' ביצי' ובאופן זה מבטלין יבש ביבש בביצים דאינם ברי' כגון טמאו' או טרפו' בלא אפרוח ולרמב"ם צריך לעולם גם במב"מ ביבש ס' כמ"ש הכ"מ א"כ שפיר יטעו שכן מבטלי' ביצה עצמה בס' ביצים ולא יעלה על הדעת דמבטלי' הפליטה. אבל במקום שיש להטעים לקפילא ולרמב"ם במקום דאיכא קפילא דווקא טועמי' לקפילא ואז אפי' פחות מס' מותר עיין כי כן שיטתו, וא"כ כשטועמים התבשיל ואין מדקדקי' כלל במנין אם יש ס' או פחות הרבה רק בהרגשת הטעם אין כאן מקום לחוש שיבא לבטל הביצה עצמה דהא אין רואי' בגודל הביצה ובמנין השאר ביצים או תבשיל שעמו ואין כאן חשש וגם לא שייך כלל לעשות א' יותר כיון שאין אנו באי' למנין חלקי ההיתר נגד האיסור, והרמב"ם דכתב שצריך ס"א לבר מאיסור משום היכר והיינו בשיש בו אפרוח דהוי ברי' לדידי' הלא איירי בליכא קפילא ובזה צריך ס"א משא"כ באיכא קפילא ובכ"מ לא צריך לדקדק במנין גם ביצה דינו כך, כנ"ל עיין, ומעתה א"ש דאמוראי דאמרי צריך ס"א היינו באופן דליכא קפילא ובברייתא דאמר אם יש בנותן טעם היינו כפרושא דברייתא דלעיל קדירה שבישל בה בשר בכ"ט היינו ע"י קפילא וכיון דברייתא רק בביצת אפרוח כבר כתבנו דנרגש טעם אפרוח בביצה בלא אפרוח שפיר קתני סתם בנ"ט ככל איסורי' דבעינן קפילא ואיכא טעם אסור ואי לאו מותר ומיושב שיטת הרמב"ם על נכון כנ"ל עיין. ועפ"ז כאמר דלדס"ל דביצה במ"א ע"כ בלא קושי' דמיא ביעי בעלמא צ"ל דסיפא מפרש לרישא דאל"כ הדרא הקושי' איך קתני ברישא בנ"ט לפמ"ש הש"ך דלרמב"ם כל ביצי' ברי' המה רק שאינם אוסרים דמיא ביע' בעלמא רק אפרוח אבל בנקובי' דמפליטי' עם כולם דין ברי' להם עיין, וכי כן אם נאמר דלאו מיא דביע' בעלמא קשה איך קתני בנ"ט דאין לומר דע"י קפילא איירי דבלית אפרוח טעמם שוה וע"כ בנ"ט במנין ס' וקשה כהנ"ל וע"כ צ"ל דסיפא מפרש לרישא, וכיון דבלא"ה צריך לדחוק בברייתא כהנ"ל ממילא לא נצריך לדחות מה דאמרי אינשי ודלא כבעה"ת הנ"ל, וס"ס דס"ל תחלה דרישא בפ"ע וסיפא בפ"ע עד דלא ידע דביצה בס"א כנ"ל עיין בכ"ז.