כתב סופר גיטין חולין קעה

כיון דלחומרא הוא ואי ליכא קפילא מותר בלא"ה א"כ למה לא נסמוך עליו להחמיר ומאי רבותא דנאמן מסל"ת להחמיר עיין בו, ונלפע"ד ליישב, הנה לקמן בדר"י כל איסורין שבתורה כבצל בקפליט פי' רש"י במב"מ או היכי דליכא קפילא, וצל"ע כיון דלשיטת רש"י גם באיכא שיעור אשר קצבו חכמינו ז"ל מ"מ צריך קפילא ובאיכא קפילא מ"מ דווקא שיעור הקצוב בעי, א"כ איך כתב דר"י אזל בליכא קפילא הא גם בדאיכא קפילא צריך שיעור זה ששים או מאה או כבצל בקפלוט שכל חד כדאית לי' וצ"ע, לכן נ"ל דלא כתב רש"י לקמן דגם בליכא טעמא וליכא מאה או ס' אסור מ"מ ומייתי ראי' מש"ס לקמן היינו לאחר שתקנו בתראי שעורא דמנין למנות ס' או מאה ואסמכוהו אזרוע בשילה אמרו שלעולם צריך מנין זה אף דליכא טעמא דהא בזרוע בשילה מב"מ הי' וליכא טעמא ולא פליגי תו אם טועמו או לא לעולם יהי' שיעור אחד וכל זה אחר שנפסק הלכתא בששים או מאה, אבל לפי דאמר ר"י כבצל בקפליט ופי' רש"י ועדיין לא נפסק הלכתא בששים ועיין ת"ח שכתב דבמתני' הי' השיעור כבשר בלפת, ושוב ר"י החמיר כבצל בקפליט, ובתראי אסמכו אקרא ואמרו יען שאין כ"א בקי לשער שיעור זה צריך דווקא ששים גם שע"פ הרוב לא יתן טעם כ"כ וזה נגד תוס' ד"ה כל איסורין וכו' וי"ל לפ"ז דכ"ז שלא הי' שיעור מנין קצוב ולא אסמכו אקרא רק אמרו ששיעור כבצל בקפליט או כבשר בלפת אם נגד זה יתן טעם בוודאי אם יהי' קפילא ויאמר דליכא טעם אפי' אם הי' בצל בקפליט הי' נותן טעם סמכינן אקפילא דהא כל עיקר שיעור זה ליכא סמך רק אומדנא שבכזה יתן טעם וכיון שידענו שאין בו טעם בפחות מותר ורש"י לא כתב כן רק לפסק והלכתא דגבול גבלו במנין שיעור ששים ומאה מקרא אז יתד הוא שלא תמוט שצריך לעולם שיעור זה כנ"ל, והא"ש דכתב רש"י לר"י דאמר כבצל בקפליט במב"מ או דליכא קפילא וכו' כנ"ל עיין, והא"ש דלר"י כתב רש"י שפיר דרבותא דטועם לקפילא להקל במסל"ת, וכן אמר רבא שפיר השתא דאמר ר"י סמכינן אקפילא דהי' המעשה שלא הי' כבצל בקפליט וסמך להקל כן בברייתא י"ל סמכינן אקפילא וכ"ז בזמן ברייתא שלא הי' עדיין נפסק שיעור ששים והי' כבשר בלפת במתני' ולכל היותר כבצל בקפלינו אבל לרבא לדינא דאמר בס' קפילא רק לחומרא כנ"ל ליישב על נכון וק"ל. ע"ב אי נמי במין בשא"מ דליכא קפילא בששים דע דיש לעיין באיסור אמה"ח שנפל לקדירה אי מותר לטעמו לקפילא נכרי דאי איכא טעמא גם לדידי' אסור, הגם דאולי לנכרי לכ"ע טעם לאו כעיקר דלית בדדהו דרשא דידן לטע"כ אבל לפי שחקר הפמ"ג סי' ס"ב וס"ג וכן אאמ"ו מאוה"ג בחתם סופר עיין בח"ס שו"ת יו"ד סי' י"ט] אי בנכרי מועיל ביטול חד בתרי דלדידן נפקא מאחרי רבים להטות ולדדהו מנ"ל, ונ"ל באם איכא ששים ואמרינן דנהפך הדבר שבטבעו כן הוא י"ל גם לדדהו מותר דאיסור נהפך ואינו:

אבל איכא טעמא אינו נהפך, רק אם טע"כ לאו דאורייתא אמרינן דגוף וממש האיסור בטל ברובו וטעם לאו כעיקר, ובנכרי בוודאי טעם לאו כעיקר, אבל כיון שעכ"פ לא נהפך ולא נתבטל מן העולם, וביטול של הגוף בו חד בתרי אי לא מהני בנכרי א"כ עומד בכה"ג באיסורו כמובן א"כ אסור למטעמו לקפילא נכרי עיי' ואולי לפי דפוסקי' דמי איכא מידי י"ל דבכה"ג דמשרי לישראל גם לנכרי שרי ואי טע"כ לאו דאורייתא ולישראל רק מדרבנן באיכא טעם אסור דגוף וממש נתבטל בתערובות חד בתרי א"כ גם לנכרי שרי משום מי איכא מידי, ולשיטות טעכ"ד לישראל ועכ"פ בנתערב גוף וממש ונותן טעם יש מקום ספק הנ"ל כמובן ולרמב"ם [הל' מלכים פ"ט הי"ב] דלית לי' מי איכא מידי בכה"ג א"כ לעולם יש לספק בכהאי עיין. אלא דתליא באיזה אופן צריך. טעימה אי סגי במגמע ופולט או צריך דווקא אכילה, ואי לא בעי רק מגמע ופולט וזה רק מדרבנן אסור כמ"ש לעיל מתשובת ריב"ש סי' רפ"ח, וזה לנכרי מותר, אבל אי צריך דווקא אכילה כמו שמסופק הריב"ש שם א"כ לנכרי יש לספק כמ"ש, ועיי' פמ"ג סי' צ"ח שכתב דיש לשדו' בי' נרגא בהא דס"ל לריב"ש דטעימה רק מדרבנן אסור דלפי דפסקינן הנאת גרונו אסור א"כ מגמע ופולט דאורייתא אסור עיין בו, ולפע"ד ס"ל לריב"ש דהנאת גרונו לחוד דהנאת גרונו היינו כשיורד ונכנס למקום בית הבליעה וזה אסור לר"י משא"כ מגמע ופולט נוטל לפיו ופולט אותו וזה רק דרבנן כנ"ל דעת הריב"ש, אבל באמת מלשון רש"י לקמן ספג"ה שכתב שלכן אין מצרפין של בין השיניי' דאין אדם טועם רק בחיך דכתיב חיך אוכל יטעם עיי"ש נראה שאין טעימא והרגשת טעם עד שיהי' סמוך לבית הבליעה וזה הנאת גרונו וא"כ באופן שיטעום תבשיל וע"כ יטעום במקום הנאת גרונו והוא איסור דאו' לר"י וצ"ע.