כתב סופר גיטין חולין קע

וזה שראו עדים שמת הוא בעלה שאנו יודעי' בוודאי שמת רק לא ידעי' מתי מת ועיין ט"ז יו"ד סי' [שצ"ז סק"ב] שהאריך בענין חזקת חי מאחר שראינו מת שוב ליכא חזקת חי על מעיקרא ועיין נקה"כ שם ועיין נב"י ויתר תשובת אחרונים בזה, וזה הנ"ל עיי', ועיין ספר שב שמעתתא מהגאון קצה"ח ז"ל מ"ש בתוס' זה. והנה כתב תוס' דגם בע"א אם זינתה אח"כ אין הורגי' אותה, לשיטת רש"י שבת פ' חבית דהאמינו חכמים עד מפי עד באשה דאפקעינהו רבנן לקדושי מיני', נראה דס"ל דכל דהקילו חכמי' בעגונא דאתתא היינו משום אפקעינהו וכבר הסבירו האחרונים דבוודאי אם יבא שוב לביתו לא קיימו קדושי מעיקרא תצא מזה ומזה רק באופן שהוא בעולם והיא מתעגנת כ"ז שלא בא ולא יתגלה שחי הפקיעו הקדושי' עיי', ולפ"ז בשאם התירו אותה בע"א והפקיעו הקדושי' ממילא הורגי' אותה כשזינתה דהא ידענו עתה שבוודאי מת וקדושי' מופקעי' ועומדי' כנ"ל, וראיתי בספר ראש יוסף שכתב מעצמו כנ"ל דהפקיעו הקדושי' ולא זכר מרש"י הנ"ל, והנה הוא ס"ל כן אפי' בשהתרנו ע"י סימני' ולא נ"ל לומר כן רק בע"א דשלא כדין התירו חכמים שתנשא והקילו וצריך לזה אפקעינהו וכיון שהצריכו להפקיע הקדושי' שוב אם זינתה הורגי' אותה, אבל בשהתרנו אותה ע"י סימני' אי סימני' דאורייתא כי כן לא הצריכו להפקיעו הקדושין כלל דמדין מותרת להנשא ע"י סימני', וכי כן אם זינתה ע"פ סימני' לא נהרגנה לשיטת תוס' כנ"ל, אלא דבאמת גם בע"א ולשיטת רש"י הנ"ל יש לפקפק הגם שעתה מת מ"מ אם יתברר לנו פעם שלא מת אז כשנשאת ועד שקר ענה א"כ שוב למפרע לא הפקיעו הקדושי' באפשר הגם שעתה אין נפקותא, ואולי לא אמרו כן רק בשעודו חי ונתברר, ולא באופן זה ויש לעיין בכ"ז. ומ"ש תוס' משט"ח צריך הסבר סוף כל סוף מחזירי' לי' השטר לגבות בו ומאי נפקותא אם מוציאי' ממון ממנו או שנותני' השטר, וצ"ל דאם מחזירי' השטר למלוה דלדבריו וע"פ סימניו שלו הוא הנייר יש בו צורך לצור ע"פ צלוחיתו ואם השטר כבר נפרע אפשיטא דספרא וכדומה רוצה בו, ולזה בכח יתבע מאתנו הנייר לא בתורת שטר, ושוב בידו הוא חוזר וגובה בו כצ"ל ועדיין צריך ביאור. מאי טעמא דרבנן ברי' הוא מה שהקשה תוס' לבסוף לר"ש במכות למה תרומה בטל, עיין פלתי וראש יוסף שניהם לדבר אחד נתכוונו דכל טעם ברי' לא בטל משום שבכ"ש עשו חכמי' היכר שלא יתבטל, ולר"ש דבכל איסורי' כ"ש למלקות א"כ ליכא חילוק בין ברי' לשאינו ברי' אלו דבריה' ז"ל, ולפע"ד תוס' ס"ל כריטב"א במכות שם שכתב טעמא דר"ש כ"ש למלקות היינו משום דתורה אמרה אכילה ואם אחשבי' הוא כ"ש לאכילה חייב בכ"ש עיי"ש, ולפ"ז היכי דלא חשבי' לאכילה כגון שנפל כ"ש בתערוב' וכדומה באמת לר"ש מותר משא"כ משום ברי' גם בכה"ג אסור, ושפיר י"ל דחכמים עשו היכר לברי' כשנפל בתערובות בלא מכווין דלר"ש ג"כ מותר מדאורייתא ועכ"פ אין בו מלקות משא"כ ברי' כנ"ל פשוט. ודע דצל"ע לפי שיטת רש"י במכות שם דלא כריטב"א הנ"ל דכתב דלא אמרו כזית אלא לענין קרבן מהלכה למשה נראה דס"ל לרש"י דר"ש ס"ל אכילה היינו כ"ש וליכא שיעור בתורה רק לענין קרבן, ולריטב"א לא צריך לומר לקרבן הלמ"מ דהא כיון דטעמו דאחשבי' לכ"ש וקרבן בא בשוגג ולא אחשבי', ויש לפקפק דאיירי בשוגג באיסור אבל יודע שאוכל ומחשב לאכילה דהיתר, מ"מ נראה מרש"י דלא ס"ל כריטב"א. רק שסתם אכילה שיעורו בכ"ש, א"כ צ"ע לפמ"ש תוס' לקמן ומוכח מש"ס הכא דבברי' היכי דלא כתיב אכילה צריך לאכול דווקא כולו ואל"ה אינו חייב דהא צריך לחכמי' בגיד אכילה להכי ולר"י מאשר על כף נפקא, וכן כתב תוס' בשרצי' היכי דלא כתיב אכילה אינו עובר לאו זה רק בשאכלו כולו ולר"ש דאכילה פירושו כ"ש א"כ בכל ברי יהי' צריך לאכול דווקא כולו דהא לא ממועט מדכתיב אכילה גבי' דנוכיח דע"כ קאי לאוכל מקצתו דלכולו אין צריך כזית דהא לר"ש אין אכילה ממעט פחות מכשיעור וי"ל שפיר דערל כולו אמר אכילה ומנ"ל דאפי' מקצתו וצל"ע. עיין פלתי נתקשה לשיטת רש"י לעיל ר"פ דתחלה נתקשה הגיד קודם שבא על הכף א"כ לשיטתו דצריך ברי' מתחלת ברייתו והי' איסורו וא"כ איך מקרי גיד ברי' ונדחק דכיון דלא נאסר רק כשיצא לאויר מקרי ברי', ודבריו מפוקפקי' לפי דס"ל לסתם מתני' לעיל דבב"ט אסור הגיד דקתני ונוהג בשליל וגם לכמה שיטות בתלש גיד לכ"ע אסור א"כ מתחיל איסור בפנים, אבל לדעתי אין ריח קושי' כאן דכל זמן שאינו על הכף לא נגמר יצירתו היינו בשם שקראו התורה ואסר אותו שלא מקרי גיד שעל